נפתח בשאלה: "תינוק בן חודש לא הייתם מוכנים להשאיר בחדר בית חולים לבד? נכון?", שואלת ג'ולי שור שאלה כביכול מובנת מאליה, " אף הורה לא היה מסכים לזה. אז למה אתם מוכנים להשאיר לבד תינוק בן כמה שעות?".
שור, מנהלת תחום ההנקה ב'דיאדה' ויועצת בתחום החיברות (bonding), נושאת כבר שנים בשורה שהייתה רוצה שהורים ברחבי העולם יכירו בה. "העולם המודרני הביא להפרדת התינוק מאמא שלו. גזרנו על עצמנו גזרות לא הגיוניות ומרובן כבר חזרנו לאחור: חזרנו להניק, להיענות לבכי של תינוק, להרים. אבל עדיין כמעט כל יולדת נפרדת מיד מהילד שלה, ואין בזה שום הגיון. אין אף יונק שיכול לעמוד בגזירה הזאת ואיכשהו רק לבני האדם זה נראה הגיוני, לקחת תינוק שאך הגיח מן הרחם ולשים אותו בחדר מתחת לאור פלורוסנט, בלי להתייחס לבכי שלו".
אז מה בעצם צריך לעשות? היולדת צריכה לנוח, לא? "אם היולדת מרגישה שהיא לא יכולה אז יש אבא, סבתא, חברה טובה, אבל לא משאירים תינוק לבד. מכל תינוקיה שאליה תכנסו בכל רגע נתון, תשמעו עשרות תינוקות צורחים. את התינוקות האלה האחיות למדו 'לא לשמוע'. זאת טעות שמוכרחים לתקן".
ג'ולי שור וחברה. "אני רוצה להיות הקול של התינוקות". צילום: אוהד צויגנברג
שור (46), עלתה בגיל 23 מארה"ב. את תהליך הגעתה לארץ היא מתארת כעלייה ממניעים ציוניים משולבת בבריחה ממשפחתה. "גדלתי בארה"ב של שנות ה-60, למשפחה לא תפקודית. ההורים שלי היו שקועים בקריירה ונתונים לגל ששלט בארה"ב, לפיו גידול ילדים נעשה על פי הוראות מדויקות: האכלה לפי שעות והתעלמות מבכי התינוק. זאת הייתה האידיאולוגיה. הגישה הייתה, שכדי לבנות חברה עצמאית וחזקה, צריך לגדל את הילדים להיות עצמאיים וחזקים".
מה את זוכרת מילדותך? "בדידות איומה. שעות על גבי שעות הייתי לבדי בחדר, למדתי לא לבכות כי ממילא לא היה יחס לבכי. הייתי ילדת מפתח מרגע לידתי. יש תמונות של אמא שלי ברקע עם הסיגריה, ואני בידיים של המטפלת. גדלתי עם חוסר נוראי ואפילו לא ידעתי מהו, כי זה מה שהיה אצל כולם. השקו אותי בחלב פרה, אף פעם לא הרימו אותי על הידיים ולא חיבקו וגם היה ברור שאין בכך צורך. כסף למיטת תינוק לא היה, אז ישנתי בארון ובשידת המגרות, כי היה ברור שהתינוקת לא ישנה עם אמא ואבא. לקח לי 40 שנה להבין מה קורה איתי בכלל. הייתי צריכה להתחתן, ללדת ילדים ולהתגרש רק כדי להבין מהו אותו חוסר".
שור עלתה לארץ, למדה סוציולוגיה ואנתרופולוגיה ובהמשך התפתחות הגיל הרך בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב. כיום היא משתמשת בידע שצברה כדי להדריך איתו בחוגי הכנה להורות ובקורס נוסף, אותו היא מעבירה לרופאים ולאחיות בבית חולים לניאדו.
"לשנות גישה אצל רופאים זו המשימה הכי קשה", היא אומרת, "למרות שפה ושם יש רופאים שאומרים לי, 'האמת שלא חשבנו שהתינוק 'מרגיש', הרוב אומרים דברים בנוסח , "גם אותי הפרידו מאמא שלי ויצאתי בסדר". שור מספרת שאמה נהגה לשים כריות על אוזניה כדי לא לשמוע את בכיה. "אמרו לה שאסור להיענות לבכי של תינוק והיא האמינה, זאת מחשבה שקשה מאוד להתמודד איתה".
מה יחסך כלפי הטעויות שעשו הוריך? השלמת איתם? "אני לא מאשימה אותם אפילו לשנייה, אני חושבת שגם הם היו קורבן בתוך כל הסיפור הזה. הם מרגישים איום ונורא על כך שהאמינו שכך צריך לגדל תינוקות והצלחתי לסלוח על זה. היום המשימה שלי היא לאפשר להורים להיות פחות מושפעים מהדור ההוא של 'הנתק' ולחזור להקשיב לאינסטינקטים שלנו".