חודשיים לפני השבעה באוקטובר, עמית אבני מרעות, השתחרר משירות ארוך כמפקד בגדוד 13 של גולני. בניגוד למשוחררים רבים שחולמים על הטיול הגדול או מתלבטים מה לעשות, הכול כבר היה מסודר אצלו בראש - להמשיך לכתוב מוזיקה שאותה החל כבר בגיל 15, ולהגשים את החלום להוציא אלבום ראשון.
אבני שהתמודד במהלך שירותו עם חרדות, כתב על כך בחלק משיריו. סקיצות לעשרה שירים כבר היו מוכנות ואפילו נבחרו מפיקים לאלבום (אמיר שדה ובן מאור). אבל אז פרצה המלחמה. כבר בשבת השחורה הוא נשלח לשדרות וכמה ימים אחרי התגייס למילואים ונכנס לעזה. "עברתי לא מעט במלחמה הזאת", הוא מספר השבוע בראיון שמתקיים בטלפון משום שיותר משנה אחרי הוא עדיין בעזה. "איבדתי הרבה חברים מה שגרם לי לשנות חלק ניכר מהאלבום. יותר מחצי מהשירים השתנו ונכתבו מחדש. האלבום גדל ל-12 שירים והתוכן שלהם הפך לאמיתי וכנה יותר".
אבני עדיין בעזה, אבל בסוף החודש ישיק את אלבומו הראשון בהופעה בתל אביב. אחד השירים הבולטים הוא השיר "תייר" שכתב בהשפעת המלחמה, כשחזר מהסבב הראשון של המילואים בעזה. "להיות במילואים זה מורכב, לחזור מהם לשיגרה זה כמעט בלתי אפשרי", הוא אומר, "אתה חוזר הביתה ומרגיש כמו תייר, כאילו הקירות שמקיפים אותך חדשים לך, האנשים שמסביבך מדברים בשפה אחרת ואין טעם לנסות לשנות את זה כי תכף תעזוב בחזרה למילואים".
"קיבלתי הודעה: 'גדוד 13 נמחק'"
אבני (23) בן לאיש צבא, גדל ברעות ומגיל צעיר חלם לעסוק במוזיקה. "בגיל 15 כבר התחלתי לכתוב שירים, זו תמיד הייתה התשוקה הגדולה שלי. בצבא הייתי מפקד בגולני ושם לראשונה התמודדתי עם התקפי חרדה, זה דבר שליווה אותי לאורך כל השירות. מצד אחד אתה צריך לחיות עם זה ומצד שני אתה לא יכול להראות לפקודים שלך מה עובר עליך. בהשראת התחושות האלו כתבתי שני שירים, 'שוב' ו'תייר'. המוזיקה תמיד עזרה לי להתמודד עם דברים. רק בסיום הצבא ההתקפים החלו להיעלם.
אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר. "כשהתחילו האזעקות עוד לא הייתי משויך לגדוד מילואים, כי בעצם רק השתחררתי מצה"ל, לא חשבתי שאלבש שוב מדים כל כך מהר. בגלל זה לא קיבלתי צו 8 אבל כמאבטח של אלביט מיד הזעיקו אותנו לאבטח את מבנה החברה בשדרות".
איך היתה הדרך לשם?
"זו הייתה נסיעה מפחידה, הכל היה בערפל, עוד לא ממש הבנו מה קורה. בתחושה שלי חשבתי שאם אני לא יכול להצטרף ללחימה לפחות אסייע במה שאני יכול, כי לשבת בבית כשפורצת מלחמה זו לא אופציה. אבל לא העלתי על דעתי שזה מה שקורה עכשיו בשדרות, רק במהלך הנסיעה התחילו להגיע כל מיני שיחות והודעות". אבני שירת בסדיר בגדוד 13, שכיכב בראש רשימת השמועות שנפוצו ב-7 באוקטובר.
"קיבלתי כל מיני הודעות כמו גדוד 13 נמחק, וכל מיני רשימות של הרוגים עם שמות של חברים שלי ואנשים מהסגל שלי, זה היה נורא. שלחתי הודעות לכל מי שיכולתי, חלקם ענו וחלקם לא. חבר אחד התקשר וסיפר לי על הרוגים שההורים שלהם עוד לא שמעו מה קרה להם והשמות שלהם כבר רצו בהודעות, זה בלתי נתפס. זה היה רגע מאוד מציף וקשה, רק בהמשך התמונה התבהרה. גיליתי שאיבדנו הרבה חברים טובים, סמל מתן אברג'יל הגיבור שקפץ על רימון והציל את חבריו, סמ"ר נהוראי אמיתי שהיה חבר טוב שלי בצוות, 8 חודשים היינו צמודים וגם סרן דקל סוויסה שהציל את החיילים שלו.
"השמועות זו תופעה נוראית, יש נטייה לאנשים להיות הראשונים שיודעים על הכל וזה גרוע כי הראשונים שצריכים לדעת אלו בני המשפחה.
רגע אני כותב שיר ורגע אני במארב
כשבוע וחצי אחרי פרוץ המלחמה אבני גויס בצו 8 לגדוד 81-11 חטיבת חי"ר מילואים כללית והצטרף ללחימה בעזה. "אחד הדברים שלמדתי בגולני זה אינסטינקט מוזר כזה, שכל דבר מדרבן אותך קדימה, אתה אף פעם לא יכול ללכת אחורה. חברים שלי נהרגו אז ברור שאקח חלק בלחימה ולא אשתתק ואשאר מאחור, אני עושה את זה עבורם. גייסו אותי לגדוד החדש שלי, גדוד חי"ר של מילואימניקים ויחד נכנסנו לעזה".
במהלך התמרון ומעל חצי שנה לא רצופה של מילואים, אבני נכנס ויוצא מעזה ולעיתים אלבום הבכורה עליו עמל נראה כמו חלום רחוק. "היינו בעוטף, נכנסנו לפאתי חאן יונס ואז פנימה, היום אנחנו ממוקמים במסדרון נצרים. ברור שבהתחלה אתה בשוק, אתה ישן בבית של עזתי, הכל הרוס, אין חשמל ואין מים, הרבה פיצוצים ורעש, זה מצב בלתי נסבל, אתה מרגיש הכי רחוק מאזור הנוחות שלך. אבל אחרי שבוע זו פשוט המציאות החדשה שלך, אתה מתרגל להכל, גם למה שלא נראה לך הגיוני.
"בכלל, במלחמה מתרגלים להכל. פתאום מצאתי את עצמי חוזר לכתוב שירים, כי קצת משעמם בלי קליטה. הבנתי שהאלבום שלפני המלחמה לא יכול להישאר אותו הדבר, אני לא נשארתי אותו הדבר. האלבום כל כך חשוף ואמיתי, ואי אפשר להתעלם מהחלק בי שיצא למלחמה. רגע אחד אני כותב שירים, משמיע טקסטים לחברים, מתקשר לבן ואמיר שממשיכים לעבוד על האלבום, וברגע אחר אני יוצא למארב, כי זה מה שצריך לעשות עכשיו.
"כמוזיקאי אני גם דואג לעתיד, אני מודע לזה שהלחימה עלולה לפגוע בשמיעה שלי, אבל זה לא יכול למנוע ממני להשתתף בלחימה, כי בלי המלחמה הזאת לא תהיה לי מדינה לשיר בה. אז אני מכבה את המחשבות ומצטרף לפעילות".
איך המלחמה שינתה אותך?
"בהתחלה התקפי החרדה חזרו, מהפחד וחוסר התפיסה של המצב, אתה לא מאמין שאתה בקו ראשון מול האויב. אבל המוזיקה מאוד עזרה לי וגם החברים במילואים, עשיתי לעצמי טיפול באמצעות המוזיקה, היא הייתה שם כדי לרפא אותי והעבודה על האלבום סגרה לי פינה כאדם, היא עזרה לי לעצב את עצמי ועם הזמן שמתי לב שהתקפי החרדה פסקו. למרות זאת, בתחילת המלחמה הרגשתי מאוד אפטי, והיום אני כבר לא אותו אדם אופטימי שהייתי".
קראו גם:
"הפחד ששוב זה יהיה מישהו שאני מכיר"
בניגוד למלחמות ומבצעים צבאיים קודמים, החיבור בין לוחם לאמן הפך במלחמת 'חרבות ברזל' לדבר טבעי, בין היתר הודות לאינסוף סרטוני השירה שחיילים מעלים מהשטח ולסיפורי הגבורה של כוכבים כמו הזמר עידן עמדי והשחקן צחי הלוי.
"יש משהו במוזיקה שמסמל שלום וחופש, גם בחייל ובמילואימניק יש משהו שמסמל שלום וחופש, הרי זה מה שאנחנו מנסים להשיג. על המדים אתה פועל כדי להשיג את השלום וכמוזיקאי אתה נותן לזה מילים ומנגינה. אמרו פעם שלוחמים לא יודעים לדבר את הרגשות להם, אבל היום אנחנו מתרגמים אותן לשירים.
"החיזוק הכי משמעותי שאני מקבל זה לשמוע מילואימניק אומר לי שהשיר שלי זה בדיוק מה שהוא מרגיש, שאמרתי בקול רם את מה שעובר עליו.
"אנחנו מדברים הרבה במילואים על מה יישאר מאיתנו ביום שאחרי, אלו אנשים נהפוך להיות אחרי כל מה שעברנו במלחמה הזאת, אני מאמין שיש לי אחריות על הנפש שלי ואני מטפל בה באמצעות המוזיקה".
אך דווקא את השיר המתבקש ביותר, אבני טרם הוציא. "לא כתבתי שירים על חברים שלי שנפלו, הלכתי לבקר את המשפחות כשיכולתי אבל לא הרגשתי שאני ראוי לכתוב על החיים שלהם בכמה משפטים. רק על נהוראי (סמ"ר נהוראי אמיתי מפקד כיתה בגדוד 13) כתבתי שיר, כי הייתה לי תקופה אינטנסיבית איתו וזה בן אדם שכל מי שהכיר יודע שהיה צריך לחיות. הוא היה מלא באהבה וטוב, המילים עליו פשוט נשפכו לי. אבל כשסיימתי את השיר הבנתי שאני עוד צריך זמן לעכל אותו ואת האובדן שלו. הוא נלחם על החיילים שלו ונאבק במחבלים עד הרגע האחרון, העובדה שהוא לא פה פשוט בלתי נתפסת.
לצערי האובדן ממשיך ללוות אותנו, לא מזמן איבדנו את סמ"ר אופיר ברקוביץ שהיה חניך שלי בצופים, כל פעם מחדש אני חושש מה 'הותר לפרסום' הבא, הפחד ששוב זה יהיה מישהו שאני מכיר. אני כבר לא מחכה לטוב כי משהו רע תמיד קורה".
בכל זאת, יש מקום לחלומות על העתיד?
"כרגע החלום הוא להצליח ליצור מוזיקה שתניב מספיק הכנסה כדי לעשות מוזיקה נוספת. אני לא באמת יודע מה יקרה, קבעתי השקה לאלבום שלי 'יותר מדי עמית' ב-30 בנובמבר בלבונטין 7 בתל אביב, אבל אני לא באמת יודע מה יקרה עד אז. אני רק יכול לקוות לטוב".
