בתו של יוסי מוסקוביץ נטלה את חייה עוד לפני שהמשפחה הספיקה להבין שהיא בדיכאון, אלי גור בסך הכל חיפש תחום להתנדב בו, יחד הם מובילים בשנה האחרונה את פורום "קול נפשי" לקידום בריאות הנפש במודיעין, מתמודדים עם האתגרים שהמלחמה הציבה בפני המטופלים הוותיקים ומנסים לסייע לחדשים שהצטרפו למעגל. "הטראומה של המלחמה היא מיינסטרים, אסור לנו להתעלם מהאנשים השקופים שהתמודדו עוד לפני ה-7 באוקטובר, אסור לנו להשאיר אותם בשוליים".
להילחם בבושה
בחודש מאי 2023 הוקם פורום קול נפשי במודיעין, קבוצת מתנדבים תושבי העיר, חלקם מתמודדי נפש, שפועלים לקידום העלאת המודעות לבריאות הנפש, שבירת הסטיגמות ונירמול השיח בנושא. אבל אז הגיע ה-7 באוקטובר, ולמעגל בריאות הנפש הצטרפו אלפי אנשים והמתמודדים "הוותיקים" שגם ככה חשו שקופים, נדחקו לשוליים. בחודשים האחרונים פועל הפורום כדי לסייע להם לקבל את מקומם הראוי בחברה בניסיון לראות בהם תושבים שווים, שגם יכולים לתרום לקהילה.
קראו גם:
הפורום נולד כתוצאה ממפגש שיזמה העירייה עם עובדות סוציאליות שהזמין את תושבי העיר לשתף מה חסר להם בתחום בריאות הנפש בעיר. למפגש הגיעו כ-60 איש, בין המשתתפים היה גם תושב מודיעין, יוסי מוסקוביץ (60) נשוי, אב לחמישה וסב לשישה, עוסק בייעוץ טכנולוגי. לפני חמש שנים בתו איילת, בת 30 ואמא לשניים, שמה קץ לחייה.
"איילת הייתה בחורה מאוד חכמה ומוצלחת, היו לה את כל הסיבות הטובות לחיות. לימים למדתי שיש מושג כזה בשם 'המתאבד הנוצץ', אנשים שלכאורה אין להם שום סיבה להיות בדיכאון, מה שמאפיין אותם זה פרפקציוניזם, הם לא יכולים להכיל את זה שמשהו בחיים שלהם לא מאה אחוז. איילת עסקה בשיווק, היא בדיוק החליפה לעבודה מאוד תובענית, בהתחלה הלך לה ממש טוב אבל באופן טבעי היו עליות ומורדות, איילת היתה פרפקציוניסטית, היה לה קשה להכיל את זה. התחילו לה מחשבות על כך שהיא לא מספיק טובה, לבעלה ולילדיה, לצערי לא היינו שם כי לא ידענו שהיא עוברת את זה, לא ידענו להכיל את הבדידות שלה".
"היום אני יודע שמה שהורג אדם שמתאבד זו הבדידות, הם נמצאים לבד, מנהרה חשוכה שאף אחד אחר לא מכיר. רובנו מגיבים לרצון למוות במגוון סיבות של למה האדם צריך לחיות, כי זה מפחיד אותנו, היום אני יודע שצריך לשהות עם האדם במקום האובדני הזה, להבין מה הוא עובר כדי לסייע לו כי רק ככה אפשר להציל חיים. צריך גם להילחם בבושה ובסטיגמה. איילת לא שיתפה אותנו, במשך חודש היא התמודדה עם דיכאון ותחושות אובדנות אבל אנחנו ידענו מזה רק בשבועיים האחרונים, לא הייתה לנו את ההזדמנות להושיט לה יד, לא הגענו בכלל למקום של אשפוז כי היא סיימה את חייה עוד לפני שזה קרה.
"כשקמתי מהשבעה אמרתי שאעשה הכל שאף אחד לא יהיה במקום שאיילת הייתה בו, שאף אחד לא ירגיש בושה ויחשוש להושיט יד, שמתי לי למטרה לחולל שינוי בתחום בריאות הנפש".
לפקוח עיניים
במסגרת הפעילות שהחלה מהמיזם החברתי "נפשות" פגש מוסקוביץ את אלי גור (58) ויחד הם מקדמים את פורום "קול נפשי". לגור, נשוי ואב לארבעה ילדים, באופן מפתיע אין כל נגיעה אישית בנושא.
"גדלתי בבית של אנשי חינוך ומתנדבים ועד היום אני ממשיך את הכיוון הזה עם משפחתי. בני הקים את סניף כנפיים של קרמבו בעיר, בן אחר הקים את שבט 'יובל' בבני עקיבא שמיועד לבעלי צרכים מיוחדים ובעקבות היציאה של בני הבכור מהארון הקמתי קבוצת הורים דתיים לילדים להט"בים. אני עוסק הרבה בפלורליזם דתי והתנדבות ולפני שנה ראיתי שמחפשים מתנדבים לבית החולים גהה, זה תחום שלא הכרתי אישית אבל נשבתי בעולם הקסום אך המורכב, הקשה, המפחיד והמושתק של מתמודדי הנפש. עם הזמן חקרתי ולמדתי את הנושא, הבנתי שגם בעיר שלי יש מתמודדים וכך הגעתי לקבוצה".
דווקא היום יש הרבה שיח על בריאות הנפש, זה עדיין נושא מושתק?
"הטראומה של המלחמה נמצאת יותר במיינסטרים", מסביר מוסקוביץ, "אבל אנחנו צריכים להיזהר שלא ליפול למכשול ולפספס את האנשים השקופים שהתמודדו לפני המלחמה, כי אז שוב נאבד אותם. יש בפורום מתמודדים, הם באו כדי להרגיש שייכות ולהשפיע וכשפרצה המלחמה הם בפירוש אמרו 'אל תשכחו אותנו'. כי למרות הכל יש עדיין המון בושה סביב הנושא, אנחנו חייבים להילחם בסטיגמה ובבושה.
"מי שמתמודד לא צריך לחוש בושה, הוא צריך לדעת שיש קהילה שתומכת בו. בדיוק כמו חולה סרטן שיכול לבקש עזרה, אין סיבה שמתמודד נפש לא יוכל לבקש. זה תלוי בנו, אנחנו צריכים לפקוח את העיניים, אסור שקהילה תפחד. אנשים אומרים לי 'אבל אני לא מטפל', אתה לא צריך להיות מטפל, מספיק שנושיט יד ולב ויחד נצליח להציל חיים.
"גם הרשויות יכירו שהם אחראיות לתת לתושב פתרונות בעת הצורך. זו חשיבה רדיקלית שונה בכלל ההתייחסות לבריאות הנפש, אם היום מתייחסים למתמודד כאדם מחוץ לקהילה הכללית, לא דורשים ממנו הרבה. מצד אחד לשמור שהם מאוזנים, שהם לא פוגעים בעצמם וכמובן לא בחברה, ומצד שני מקטלגים אותם, מרחיקים אותו לפאתי העיר, הכל כמובן מטאפורית".
"כל מתמודד נפש הוא בדיוק כמו כל חולה אחר בבית החולים, הוא זכאי לכל זכות, להביא עצמו לידי ביטוי בעולם, יש לו עוד מה לתרום לחברה והוא זכאי לחיים מלאים וטובים לצד משפחה וחברים. יש המון עבודה כדי להגיע למצב הזה. אנחנו מאמינים שצריך להביא פתרונות למתמודד ולא להשאיר אותו לבד. שאדם לא ייאלץ לנסוע לראשון לציון, לרמלה או לירושלים כדי לקבל מענה טיפולי, ש-900 ילדים עם צרכים רגשיים במודיעין יקבלו אותם בתוך העיר ולא ילמדו בכיתות ענקיות שרק מחמירות את מצבם.
"יזמנו גם פעילויות עם אמנים מתמודדי נפש, שגם יציגו את האומנות שלהם וגם יספרו על עצמם וכך ינרמלו את המצב ויראו כיצד הם עדיין יכולים לתרום לקהילה".
אפקט המלחמה
"אם במאי חשבנו שזה חשוב, היום זה כבר קריטי", אומר גור, "ההערכות הן שחלה עלייה של כ-30 אחוז בפניות למערכת בריאות הנפש, שאחד מתוך שלושה אנשים בכל משפחה יש לו נגיעה לבריאות הנפש, וזה עוד לא כולל את כל אלו שמתביישים ולא פונים.
"כשהתנדבתי בגהה הדבר הראשון שאמרו לי שם זה שצריך לפעול כדי שמלכתחילה אנשים לא יגיעו לכאן. זה הכניס אותי לסחרור, כל אדם נברא בצלם הבורא, כל אחד מיוחד ויש לו מה לתרום לעולם, חייבים ליצור מערכת שתציל אותם עוד לפני שלב האשפוז.
"במודיעין פעלה בעבר קבוצה חברתית של אנוש, היא נסגרה לפני שנה וחצי וכשפרצה המלחמה חברי הקבוצה סיפרו כמה היא חסרה להם, כמה בודדים הם מרגישים. פתחנו אותה מחדש וזה מאוד מרגש, ניגש אליי בחור ואמר לי 'החזרתם לי את הסיבה לקום בבוקר'. הרי הם לא יכולים סתם לשבת בבית קפה ולדבר על הנושאים האלה, הם צריכים את המקום שלהם.
"פתחנו גם קבוצה להורים לילדים מתמודדי נפש, חלקם ניצולי הנובה או הורים לחיילים שהיו שם. אלו הורים שביום אחד הילדים שלהם מסרבים לצאת מהמיטה, לא הולכים לעבודה או ללימודים והם לא יודעים כיצד להתמודד עם זה.
"אבל קשה להעריך מה ההשפעה של המלחמה כי זה גל שנמצא עדיין בשיאו. רבים ממתמודדי הנפש שיצטרכו טיפול עדיין במלחמה, עדיין מתמודדים עם המצב, זה דבר שעדיין מתמשך".
בשם הבת
הפורום תכנן אירוע גדול בנובמבר 2023, עקב המלחמה הוא בוטל אך מאז הם פועלים לקידום הנושא בקבוצות חברתיות, אירועים ופעילות עירונית. רק לאחרונה פנו אליהם לייעוץ ליישום המודל שמחבר בין קהילה לרשות גם בערים נוספות ולמרות ההישגים יש להם עוד הרבה תוכניות.
"אני מרגיש את איילת בתי ז"ל על הכתף שלי לוחשת לי 'אל תרפה', גם כשקשה היא מעודדת אותי לשבור קירות ולנפץ תקרות זכוכית. כשאני נלחם עבור מתמודדי הנפש אני מרגיש שזה נותן משמעות למוות שלה", מסכם מוסקוביץ.
