בשבוע שעבר צוין ברחבי העולם היום הבינלאומי למודעות למחלת הסרטן. אחת מעשרות אלפי המשפחות בישראל שנזכרו בצער ביקירן שנפטר כתוצאה מהמחלה היא משפחת אלקנה ממודיעין, שבנה, עידו (39), הלך לעולמו בחודש ספטמבר האחרון.
קראו גם:
את סיפורה של משפחתו, הוריו ושתי אחיותיו, מתארת אחותו, נירית, החושפת זווית מעט שונה של התמודדות עם המחלה הקשה, וזאת משום שעידו היה בעל מוגבלות.
האבחנה: לוקמיה
"אחי עידו, האח הגדול שלי, היה בחור מקסים עם צרכים מיוחדים שנבעו מבעיה גנטית שגרמה לו לעיכוב התפתחותי, ולמרות שהיה בתפקוד גבוה יחסית, הרמה השכלית שלו לא התאימה לגילו, ולכן הוא גר בבית ההורים כל חייו", משתפת נירית.
לפני פחות משנה, קצת אחרי שמלאו לו 39, אובחן עידו כחולה בסרטן. "זה התחיל מבדיקות דם לא טובות, ואז המטולוג קבע שיש לו בעיה במח העצם, שהתפתחה לצערנו תוך זמן קצר ללוקמיה", מספרת נירית.
מאחר והיה ברור כי רק תרומת מח עצם עשויה להציל את חייו, החלו בני משפחת אלקנה לחפש תורם מתאים, שנמצא, ותהליך ההשתלה יצא לדרך, אולם בשל הבעיה הגנטית שממנה סבל, התקשה גופו של עידו לעמוד בטיפולים הנלווים לתהליך.
"הבעיה הגנטית גרמה לכך שהטיפול הכימותרפי שבעקבות התרומה לא הצליח, למרות המינונים הנמוכים יחסית שהוא קיבל, ולצערנו שתי ההשתלות שהוא קיבל לא הצליחו", מספרת נירית.
הכימותרפיה נכשלת
בשלב מסוים הוחלט כי נירית, שהוגדרה כמתאימה ברמה גבוהה יחסית לשאר בני המשפחה לתרום לאחיה מח עצם, תתחיל את התהליך, אולם עידו נפטר לפני שהסתיים השלב המקדים של התרומה.
"עידו נפטר אחרי הטיפול הכימותרפי השלישי, בגלל הבעיות הגנטיות שלו, למרות שרופאים מכל העולם היו מעורבים בסיפור שלו", מספרת נירית, "ידענו שאנחנו בידיים הכי טובות של רופאי 'תל השומר', אבל זה פשוט לא הצליח. בסופו של דבר זו היתה רולטה רוסית".
במבט לאחור, מודעים בני משפחתו של עידו לכך שתהליך ההתמודדות לצידו ומולו, היה לא פחות מורכב מההתמודדות נגד התפשטות המחלה בגופו.
"אי־אפשר היה להסביר לו במה מדובר. הוא ידע שהוא חולה, אבל המילה סרטן לא נאמרה בבית, כדי שהוא לא יילחץ. זה משהו שהוא לא יכול היה להתמודד איתו. מבחינתו סרטן זה אוי ואבוי", מסבירה נירית. "הסברנו לו שיש לו מחלה במח העצם, שצריך לטפל בה, וכמובן שהיינו צריכים שיתוף פעולה מצד כל המערכת, וזה לא היה קל, כי לא כולם התייחסו בהתאם, למרות שהרוב הגדול כן".
עד כמה ההתמודדות הזו הקשתה עליכם?
"זה בלתי נתפס, זה להרים את עצמנו בכל יום ולא להתפרק, כי אנחנו יודעים מה עובר עליו והוא לא יודע. זה נורא. בהתחלה ישבתי איתו להסביר לו על המחלה שלו. ניסיתי לפשט את הסיפור הזה. ציירתי לו ציור עם הסברים על מח העצם ומפעל ייצור תאי הדם בגוף. ניסיתי להסביר לו שפשוט צריך לתקן את המצב".
נפרדים מעידו
מי שסייעו לנירית, שהיתה צמודה לאחיה באותם ימים, היו אנשי האגודה למלחמה בסרטן.
"ניסיתי לפשט את הסיפור הזה. ציירתי לו ציור עם הסברים על מח העצם ומפעל ייצור תאי הדם בגוף"
"באותה תקופה נוראית פניתי לאגודה וזכיתי לסיוע של קבוצות תמיכה. כמו כן נכנסתי לטיפולים פרטניים. זו מסגרת מדהימה שלא תמיד יודעים על קיומה, וזו עבודת קודש שעושים שם למען בני המשפחות, ואני עדיין בתהליך, יש עוד דרך ארוכה", מספרת נירית. "אין הרי מישהו שלא מכיר מישהו שחלה בסרטן או נפטר, זה מסביבנו כל הזמן, זה דבר נורא, בוודאי למי שבן משפחתו חולה ואינו מודע למצבו".
אחד הקשיים הגדולים ביותר שאיתם התמודדו נירית ובני המשפחה, היה כשהרופאים סיפרו להם כי נותר לעידו זמן קצר לחיות - בשורה שהם לא יכלו לבשר לו.
"זה היה השבוע הכי קשה בחיי, כי ידענו שאין מה לעשות, והוא, מפאת מצבו, לא ידע שזה הולך לקרות, ולמרות זאת החלטנו להזמין אנשים להיפרד ממנו", נזכרת נירית. "אמרנו לבני המשפחה והחברים שיסבירו לו שהם הגיעו כי יש הפוגה עם הקורונה, ואפשר סוף־סוף לבקר אותו. הוא לא ידע מה הסיבה האמיתית. ישבתי שם במשך שבוע עם משקפי שמש, והעיניים שלי היו בצבע בורדו והאף היה אדום מבכי ומעצב".
"עידו פשוט הלך לקראת מותו ולא ידע מה מגיע, ואנחנו היינו שם מסביבו. זו חוויה שאקח איתי לכל חיי, זיכרון שילווה אותי לתמיד".
עוד חדשות מודיעין
