כבר 40 שנה מחכה פרופ' גלעד רימון לאביו שישוב, או לכל הפחות לקבל שביב של מידע שישפוך אור על מה שעלה בגורלו של האב, רופא ילדים מוכר בירושלים.
"זה עול שאני נושא עימי כל הזמן", הוא מספר השבוע. "כשקרוב משפחה נפטר קוברים אותו. במקרה של נעדר החיים מתנהלים כל הזמן באי ודאות".
היעלמות בדרך לתערוכה
ד"ר רפאל קפלן היה רופא ילדים אהוב ומוכר בירושלים. ב־29 באפריל 1983 נעלמו עקבותיו לפתע וללא כל הסבר או רמז. "הייתי במילואים בלבנון באותה עת שהוא נעלם", משחזר רימון, פרופ' לפרמקולוגיה, את היום שבו השתנו חיי משפחתו. "דוד שלי, שהיה מרצה לאומנות, ארגן תערוכה באוניברסיטת חיפה, שבה הוא לימד, והוא הזמין את משפחתי - אמי (צילי), אבי ואחותי, לתערוכה. הם יצאו מהבית בשעות הצהריים מכיוון מוצא לחיפה ועצרו בבית אורן, שרחוק שלושה ק"מ מהאוניברסיטה. לפי מה שסיפרו לי אחר כך, הם ירדו לשתות משהו בקיוסק ובינתיים אבי הלך לשירותים שהיו מאחורה, מקום שלא נמצא בטווח ראייה של אמי ואחותי".
עברו דקות ארוכות, והאם והבת הלכו לבדוק מה שלום אבי המשפחה. "הוא היה עדיין בשירותים והן חזרו לקיוסק. כעבור זמן מה הן ראו שאבי מתעכב, אבל הפעם כשהן הלכו לבדוק הוא כבר לא היה שם, פשוט נעלם מהמקום".
האם ובתה נבהלו והחלו לחפש את אבי המשפחה באזור, ומשלא הצליחו למצוא אותו בשום מקום הזעיקו את המשטרה. "הן לא הבינו איך קורה שאדם נכנס לשירותים ופתאום נעלם", מספר רימון.
בשעות שלאחר ההיעלמות עוד קיוו בני המשפחה שד"ר קפלן יימצא. "התחיל להחשיך, אז אמי ואחותי הלכו לישון במלון הילטון בחיפה", מספר רימון. "המחשבה היתה להישאר קרובות, ואם הוא לא יימצא עד הבוקר אז להתחיל בחיפושים".
המטופלים הצטרפו לחיפושים
מי שבישר לרימון, שנמצא באותה העת במילואים בלבנון, על היעלמות אביו, היה צה"ל. "מייד הגעתי לאזור ההיעלמות והתחלתי לחפש את אבי. היה לי חבר טוב בחיפה והפכנו את הבית שלו למרכז פיקוד. ושם התחלנו לאסוף אנשים לחיפושים, ביניהם היו גם מטופלים של אבא שלי מירושלים.
"המשטרה עזרה לחפש, השוטרים היו רגועים ונינוחים, וגם הביאו כלבנים, ודיברתי עם קצין משטרה. אבל יום וחצי אחרי שאבא שלי נעלם היה ילד שנעלם בחיפה והמשטרה הסיטה את הכוחות לטפל בהיעדרות הילד".
בינתיים המשיכו בני המשפחה, חברים ומתנדבים בחיפושים. "האזור של בית אורן הוא אזור הררי ומיוער וסבוך והיה מאוד קשה לחפש שם. קיבלתי עזרה מהמון אנשים. שלחו טירונים של השייטת, הפלוגה שלי עזרה לי. היה אפילו מישהו שדאג לתת לי מפה של תצפית אווירית. המון אנשים עזרו לי בחיפושים בעזרת החברים, והמתנדבים השונים היו מעל ומעבר, אבל למרות זאת אבי לא נמצא".
רופא הילדים של השכונה
ד"ר רפאל קפלן נולד בליטא. כשהיה בן 17 שלח אותו אביו, שהיה רוקח, ללמוד רפואה בצרפת. בגיל 25 הוא עלה לארץ והצטרף כרופא לשיירה לכפר מנחם שמטרתה להקים את כפר ורבורג. "הוא ישב ברכב לא משורין והם עלו על מוקש", משחזר הבן.
ד"ר קפלן נפצע קשה והרופאים נאלצו לקטוע את רגלו מתחת לברך, ומאז הוא הסתייע בפרוטזה. בבית החולים פגש קפלן את מי שתהיה אשתו, צילי, שעבדה שם כאחות. לפני מלחמת השחרור עברו בני הזוג להתגורר בשכונת מקור ברוך, ונולדו להם שני ילדים – גלעד ואילה.
ד"ר קפלן היה רופא ילדים של כל השכונה ועבד במרפאת נחלת אחים – קרוב לשוק מחנה יהודה. במשך השנים הפך לדמות מפורסמת בעיר הקטנה עדיין. "אני זוכר כילד שהטלפון בבית כל הזמן היה מצלצל, ואבא שלי שהיה יקה ונח בין 14:00 ל־16:00 היה מתרגז.
"לא חשבתי שלא אמצא אותו. במהלך החיפושים מגיעה המון אינפורמציה שרובה לא נכונה, ולפעמים אתה שומע מידע ובטוח שאוטוטו תמצא אותו, אבל לא"
"הוא היה רופא טוב ומאבחן טוב. אז הרופא נדרש למיומנות, להסתכל על התינוק ולקבוע מה יש לו. ההסתכלות היתה קריטית. אני זוכר מקרה אחד שאיזה תינוק תחת טיפולו נפטר והוא היה מצוברח מאוד מזה.
"היה לו מילון ערבי-עברי אם הוא טיפל באדם שדיבר ערבית", מוסיף הבן. "מהסיפורים של אנשים שהוא טיפל בהם הבנתי שהיתה לו גישה טובה לילדים והוא היה יכול להתחבר אליהם בקלות, אבל גם לדבר עם ההורים בצורה סבלנית. אחד הילדים סיפר לי שכשהוא היה מטפל בו הוא הפיח בו ובאחותו ביטחון". למרות זאת, לו עצמו יש זכרונות אחרים מהילדות, "אומרים ש'הסנדלר הולך יחף'. אני כילד של רופא, כשלא הרגשתי טוב הוא היה אומר לי ש'זה יעבור'".
"לא היו לו לא יום ולא לילה", נזכרת חנה גודוביץ' מעין כרם, שד"ר קפלן טיפל בארבעת ילדיה. "הייתי אמא צעירה ולא ידעתי לגדל ילדים. הייתי יכולה לשגע אותו, להתקשר בשעות מוזרות של הלילה, וגם באמצע הלילה הוא היה עונה. פעם צלצלתי ואמרתי לו: 'תשמע, הילד פורח', והוא התחיל לתחקר אותי, מה בדיוק נתתי לו לאכול. אמרתי: 'אנחנו צמחונים, ונתתי לו אוכל צמחוני לפני השינה', והוא השיב לי: 'נראה לך הגיוני לתת לתינוק דבר מאוד יוצא דופן בשעה יוצאת דופן, אז בואי נחשוב'. לא היתה נזיפה אלא תדהמה מצידו, אבל הוא היה מאוד סבלני והסביר לי. הוא היה אדם אמפתי, לא סתם רופא אלא בן אדם עם המון רגש והתייחסות לבני אדם, בכל הגילים".
גם גודוביץ', שקשרה קשרי ידידות עם המשפחה, היתה בין המחפשים אחר הרופא האהוב. "ברגע שקרה מה שקרה, אנחנו ועוד חברים טובים שהיו איתו בקשר יצאנו לחפש אותו על שפת הים בחיפה. היה עצב וכאב גדול שהוא נעדר. חבל שכך זה נגמר".
גם בנה של חנה, יוסי (57), נזכר ברופא הילדים שהעריץ. "מהזיכרון שלי הוא היה רופא ישיר ופורמלי. לא אהבתי שהוא בדק לי את האוזניים. זה היה קר ולא נעים. זה היה המקום הראשון בעולם שפגשתי את המזכירה האלקטרונית. היה לו פלא טכנולוגי, הוא לא היה רופא שחששתי להגיע אליו.
"פעם אחת הלכנו אליו הביתה כי מישהו היה חולה. זה היה ביום שישי", הוא מוסיף. "אני זוכר את אשתו צילי בסביבה. הם היו בזכרוני שניים שהם אחד. זו אחת הסיבות שההיעלמות שלו היתה מוזרה, איך יכול להיות שהיא בלעדיו. הייתי בגיל תיכון כשהוא נעלם וגם השתתפתי בחיפושים. זו היתה היעדרות מוזרה ולא מובנת".
בחזרה לחיים
ד"ר קפלן היה בן 75 כשנעלם, ובנו, היום בן 77, נזכר שחיפש אותו במשך שבועות ארוכים. "זה היה בתקופה שהתחלתי לעבוד באוניברסיטה. הסתובבתי בכל היערות, מתחת לגשרים, נפגשתי עם אנשים שיכלו לתת לי אינפורמציה. בשלב מסוים הבנתי שאני עוזב הכל ומתרכז רק בו, או שאני חוזר לחיים נורמליים עד כמה שאפשר".
"אמא שלי ואחותי תמיד חיכו שהוא יגיע. בכל פעם שמצאו גופה אמא שלי היתה מזדעזעת. שנתיים לאחר היעלמותו היא נפטרה מצער"
רימון קיבל בסופו של דבר את ההחלטה הלא פשוטה להפסיק את החיפושים ולחזור לעבודה, כשבמקביל נשמר הקשר עם המשטרה כדי להתעדכן אם יש קצה חוט.
איך אמא שלך קיבלה את זה?
"אמא שלי ואחותי תמיד חיכו שהוא יגיע. בכל פעם שמצאו גופה אמא שלי היתה מזדעזעת. החיים היו מאוד לא פשוטים ומלחיצים. שנתיים לאחר היעלמותו, כשהיא בת 62 בלבד, אמא שלי נפטרה מצער".
בשנתיים האלה הספיקה צילי להקים אתר לזכר בעלה בשער הגיא מעל המשוריינים, מקום שאהב לטייל בו.
איך חיים עם סימן שאלה גדול כזה?
"המחשבות לא מניחות לרגע. 40 שנה הן קיימות. יש גם סיוטים. בגלל שלא מצאתי אותו בשטח אמרתי אולי הוא עלה לרכב וקרה משהו בדרך ואז הם נבהלו וקברו אותו. אזור מקולל האזור הזה. קיוויתי למצוא אותו, לא חשבתי שלא אמצא אותו. כשהם יצאו לתערוכה הזאת הוא היה בתקופה שהוא היה חלש מבחינה גופנית וחסר התמצאות. הוא לא היה במצב הכי טוב אז קשה לדעת מה היה. במהלך החיפושים מגיעה המון אינפורמציה שרובה לא נכונה, ולפעמים אתה שומע מידע ובטוח שאוטוטו תמצא אותו, אבל לא".
היום אתה יותר מבוגר מאביך כשהוא נעלם.
"אני מתגורר במודיעין, נשוי, אב לשתי בנות וסב לנכדים, אבל זה מעגל שלא נסגר. אני מאוד מאוד מקווה שהוא לא סבל מאוד ברגעים האחרונים שלו. אין לנו שום מושג מה קרה. היו לו בכיס צ'ק ושעון די יקר, והצ'ק לא נפדה".
במהלך השנים הצטרף רימון לעמותת 'בלעדיהם', שבה חברים בני משפחותיהם של נעדרים כמו אביו. "בישראל יש כ־720 איש שלא יודעים עליהם כלום. לי אבד אבא, אבל יש כאלה שנעלם להם ילד, וזה יותר קשה".
קראו גם:
למרות הזמן שחלף והסיכוי הקלוש, התקווה לקבל מידע שישים סוף לחוסר הוודאות עוד מפעמת בו. "היו לאבי כמה פרוטזות, ואני שומר אחת מהן כדי שאם ימצאו אותו נוכל לראות אם זה הוא. אולי יחפרו יום אחד וימצאו אותו".
