כבר קרוב לשבעה שבועות שבית ההארחה הוותיק בשכונת מכבים במודיעין, נוף קדומים, פעיל ושוקק חיים מסביב לשעון: מאכלסות אותו משפחות מפונים שלמות, הורים וילדיהם, שהפכו בלית ברירה לחלק מהנוף המקומי של אחת השכונות השקטות בעיר. מדובר ב־22 משפחות שבימי שגרה מתגוררות במושב תקומה שבין קיבוץ סעד לעיר נתיבות, ומאז ה־7 באוקטובר, כמו עשרות אלפים מתושבי עוטף עזה והדרום, הפכו לעקורים מבתיהם.
אלא שהקהילתיות החזקה, החברות ויחסי השכנות הנפלאים שבין המשפחות, שהן חלק מקהילה גדולה יותר, לא נותנים לחברי תקומה לשקוע ביגון ובעצב, וביחד עם מאות מתושבי מודיעין הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהעיר.
מגיעים לאכסניה
אחד מראשי הקהילה הוא דורון יפרח, 53, נשוי ואב לחמישה, מנהל מכירות בחברה לייבוא חומרי בניין, שכמעט ואינה פועלת מאז אותה שבת שחורה, שהפך למנהל הלוגיסטי והארגוני של עשרות המשפחות, והוא איש הקשר מול אנשי מודיעין.
"בשבת ההיא לא כל כך הבנו מה קורה, ובהתחלה לא חששנו כי אנחנו רגילים לבומים, אבל הבן שלי, מילואימניק שגר בתל אביב, עדכן אותנו די מהר שיש בלגן", נזכר יפרח. "אנשי כיתת הכוננות וצוות החירום היישובי עברו במושב, ביקשו מאיתנו להישאר בבתים וכך עשינו, ולמזלנו המחבלים לא הגיעו אלינו".
"למחרת בבוקר החלטנו, קבוצה של משפחות, שאנחנו חייבים לצאת מהיישוב, ומישהו הציע לנו ליצור קשר עם שמוליק אייש, מנהל האכסניה במכבים. סגרנו איתו על 500 שקלים ללילה לחדר ופשוט הגענו לפה".
לשמחתן של המשפחות מתקומה, שעזבו את בתיהן כמעט מבלי לקחת דבר, אנשי האכסניה, אייש ויוסי ודנה אבולעפיה, שהבינו את המצב, באו לקראתם והודיעו להם כי המשפחות לא יידרשו לשלם עבור השהות בחדרים.
"שמוליק המנהל אמר לנו שלא צריך לשלם, זה היה פשוט מרגש", מספר יפרח, "ומאז תושבי האיזור מסייעים לנו, ממש מהרגע הראשון. במשך שלושה שבועות רצופים הביאו לנו ארוחות מסביב לשעון וגם את כל מה שצריך, וגם ראש העירייה חיים ביבס הגיע ונתן הוראה לשלב את הילדים שלנו במערכת החינוך".
לפני כשבועיים הוסדרה סוגיית שהות המשפחות באכסנייה מול משרד האוצר, וכעת הם זוכים למימון עבור שהייתם במקום, המועבר ישירות להנהלת האכסניה. "ההסדר הזה נתן לנו הרבה שקט נפשי, וכרגע אנחנו פה, כששאר משפחות היישוב נקלטו במלון גומא בטבריה", אומר יפרח.
אז מרגישים בבית או שיש תחושה של זרות?
"אנחנו בסדר, למרות שלא פשוט, ונהיה פה כמה שצריך, כי אחרי הכל נמאס לנו מכל הסבבים בדרום. יש לנו ילדים שלא ישנים לבד מאז אותה שבת. התחושות קשות, ויש לנו לא מעט חברים שאיבדו את חייהם, אבל אנחנו נותנים את הזמן לכולם, ורוצים לחזור הבית למקום שקט".
הקהילה עוטפת
דבורה חדד, 48, נשואה ואם לארבע בנות, ילידת צרפת שבגיל שמונה עלתה עם משפחתה לישראל, הגיעה לתקומה לפני 20 שנה, וגם משפחתה מתגוררת מזה שבעה שבועות בבית ההארחה.
קראו גם:
"בשעה תשע בבוקר של יום ראשון ה־8 באוקטובר, אחרי לילה ללא שינה, ארזנו כמה דברים וברחנו, זה היה נורא", היא נזכרת. "ראינו חיילים מבה"ד 1 שהגיעו לשער היישוב, ופחדתי מאוד, ובדרך לנתיבות ראינו רכבים הפוכים ושרופים, ועוד באותו יום נסענו לגבעת שמואל ללילה אחד אצל חברים, ולמחרת הצטרפנו לחברים שנמצאים במכבים".
אחרי מספר ימי קליטה, נכנסו בני משפחת חדד לסוג של שגרה.
"לא עבדנו בשבוע הראשון למלחמה והיה לחץ ובלגן, אבל מהר מאוד חזרתי לעבוד, אני מנהלת את תחום הבטיחות בחברת אוסם באתר בשדרות, והאמת שבכל יום קצב העבודה שלנו עולה", מספרת חדד בסיפוק.
ואיך הבנות מסתדרות בהיעדרך?
"עכשיו הן בסדר, אחרי שבשבוע הראשון היינו בהלם מוחלט, והמזל היה שקיבלנו חיבוק עוטף מהקהילה, אוכל, ציוד, וכל מה שצריך. בהתחלה הילדים ישנו בשעות מטורפות ובעיקר בכינו ודיברנו, אבל אחרי שבועיים הילדים השתלבו במסגרות המקומיות וזה החזיק אותם בשגרה. זה עוגן של ממש, שמשרה על כולם ביטחון, למרות שאנחנו לא בבית, זו אנחת רווחה גדולה מאוד".
על העזרה של אנשי מודיעין מספרת חדד בהתלהבות: "זה לא ייאמן, יש קובץ אקסל שהם מכינים ומספקים לנו כל מה שצריך, דברים בסיסיים ופינוקים, ואפילו אנשי טיפול נפשי ואלטרנטיבי, זה מאוד נוגע ללב".
איך מסתדרים עם הריחוק מהבית?
"אני מרגישה שכרגע כל הפרטי זז הצידה, גם אם קצת קשה לנו, אנחנו זוכרים שאחרים עוברים גיהנום ואנחנו במשימה לאומית. נחכה פה גם עוד חודשים, אנחנו סוג של תומכי לחימה. יש ימים קשים ויש ימים שאני בוכה, למשל חסר לי הקשר המשפחתי של שולחן השבת שאינו קיים, אבל מוצאים נקודות קטנות לאחיזה ולתקווה. היום אנחנו מתנהלים כמו קומונה, חיים באכסנייה וזה מרגיש קצת כמו בבית האח הגדול, רק בלי אפשרות לבחור את האנשים ובלי הדחות, אבל אנחנו בסדר".
"הראשונים לחזור"
גם רעות אבני, 38, נשואה ואם לארבעה, עורכת דין בעלת משרד בבאר שבע, שומרת על אופטימיות על אף שמאורעות ה־7 באוקטובר עדיין טריים.
"מהר מאוד הבנו שזה לא אירוע רגיל, מטחי רקטות ללא הפסקה", נזכרת אבני".
בשעה 8:30 בבוקר הגיעו אל בית משפחת אבני שני צעירים שניצלו מהטבח במסיבה ברעים.
"הם סיפרו לנו שהם נתלו על רכב שנסע בשטח, ושמענו מהם סיפורים שבאותו הרגע לא חשבנו שהם אמיתיים", מספרת אבני. "אחרי שעתיים הגיעו עוד שישה חבר'ה מהמסיבה, הם נפלו עלינו בבכי, ולאט לאט התחלנו לשמוע את הסיפורים שאי אפשר היה לדמיין. ככה בילינו את השבת איתם, כשכל רגע יש צבע אדום".
במוצאי שבת התבשר בעלה של אבני, איתי, כי עליו להתגייס למילואים, והיא נותרה עם ילדיה. "בשעה שתיים בלילה ארזנו כמה בגדים ונסענו למודיעין לגיסתי, ואז גם הבנו שיש חבר'ה מהיישוב שלנו שהגיעו לפה, וכמה ימים אחר כך כבר הצטרפנו לאכסנייה", היא מספרת.
איך אתם מרגישים כאן?
"נכנסים לפה בכל יום אנשים עם ציוד ואוכל וכל מה שצריך, ועם הזמן בנינו פה קהילה שמרגישה כמו קיבוץ, יושבים יחד וחושבים על מה הלאה, חינוך, רווחה, הסעות, על כל האתגרים שיש לנו ועוד מחכים לנו".
"אנחנו אסירי תודה לאנשי מודיעין הנפלאים, ומשתדלים להחזיר לקהילה ולעם הזה על התמיכה והסיוע, אם זה בהתנדבות במסגרות במכבים או בעזרה לחקלאים באיזור".
"וגם לצבא הנהדר שלנו אנחנו גומלים תודה, נתנו לקבוצת חיילים לשהות בבית שלנו, ועוד משפחות במושב שלנו עשו את זה, זו הוקרת התודה שלנו".
כמה זמן תחזיקו מעמד פה?
"כמה שצריך. אנחנו מרגישים פה הכי קרוב שאפשר לבית ולשמחתנו מושב תקומה שלם ואנחנו מאמינים שנהיה הראשונים לחזור, למרות שגם אז נצטרך לנהוג בחוכמה ובתבונה, אבל אנחנו מאמינים ומקווים שזה יקרה בקרוב".
"הצו 8 שלנו"
הוקרת התודה מצד קהילת תקומה לתושבי מודיעין בולטת מאוד, ומי שבעיקר זוכים למחמאות הם בני הזוג שיר, 29, ודוד בן סימון, 30, הצמודים למשפחות מהרגע הראשון שהגיעו לעיר.
"אחד הדודים של דוד גר בתקומה", מספרת שיר. "בימי מבצע 'שומר החומות' הם באו להתארח אצלנו, וכשפרצה המלחמה החלטנו להתקשר לדוד שלו ולהציע לו להגיע לפה, והם סיפרו שהם מצאו מקום בשכונת מכבים, והחלטנו לקחת את הסיוע להם עלינו".
"פרסמנו בפייסבוק, ומאותו היום אנחנו מנהלים את הסיפור הזה, ובשלושה השבועות הראשונים דוד ואני היינו שם בכל יום. ידענו שצריך לעשות מה שצריך, הפקנו את הכל, והודות לתושבי מודיעין, שהם מטריפים ברמת ההתנדבות, אנחנו מצליחים בזה. רמת התמיכה והושטת היד בלתי נתפסת, החל מאוכל ביתי בכל יום, דרך טיפולים אלטרנטיביים, הפעלות לילדים. אנשים יצאו מגדרם לעזור, אנשים טובים הגיעו עם קירות טיפוס, אומגות וסדנאות לילדים, מה לא".
ומאיפה מביאים את כל האנרגיות?
"דוד נפצע במבצע 'צוק איתן' בשנת 2014. הוא לא יכול להתגייס, וברגע שהחלה המלחמה הוא הבין שהוא חייב לעשות משהו, זו הדרך שלו, הוא תמיד מחפש למי לעזור, בלי קשר לכלום. אנחנו במלחמה וזה הצו שמונה שלנו, אין דבר יותר חשוב כרגע מהאנשים בתקומה, ובאמת שאנחנו לא לבד, יש פה אנשים מדהימים שעוזרים לנו".
