אביבה תומר־ענברי (70), תושבת מודיעין, הוציאה לאחרונה רומן חדש, ספרה השלישי, כשהפעם עוסק הספר, "בובות של זהב", בסיפורה המשפחתי של תומר־ענברי, המשתייכת לקהילת יוצאי עיראק בישראל.
2 צפייה בגלריה
אביבה תומר-ענברי
אביבה תומר-ענברי
אביבה תומר-ענברי
(צילום פרטי)
קראו גם:
הספר הנוכחי, כמו ספריה הקודמים, נכתב בצוותא עם בעלה, פנחס, והוא יצא לאור בהוצאה עצמית, כפי שתומר־ענברי מגדירה, "הוצאה משפחתית ממש".
תומר־ענברי עסקה במשך ארבעה עשורים בחינוך ובהוראה והחלה לאחר פרישתה לגימלאות להרצות בפני גימלאים על תולדות האמנות והארכיטקטורה. בהמשך התפנתה לכתוב את סיפור חיי משפחתה.
"שם הספר לקוח ממשפט שאמי נהגה לומר לי בילדותי", היא מספרת, "כאשר הייתי משחקת בבובות בד פשוטות, היא היתה פונה אלי ומחייכת ומספרת שכאשר היא היתה ילדה בעיראק היא שיחקה בבובות של זהב, ממש ככה, מאחר ואביה היה צורף והיה מעטר את בובותיה בפיסות זהב".
הספר "בובות של זהב" הוא סיפור חייהם של שלושה דורות – סבתא רבתה של תומר־ענברי, סבתה ואמה, והוא עוסק בשנים של תהליך הקליטה המורכב בארץ ישראל שלפני עשרות שנים, תהליך אותו חוותה תומר־ענברי שעלתה לארץ בגיל צעיר מאוד.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר
עטיפת הספר
עטיפת הספר
(צילום פרטי)
"אמא שלי נפטרה בגיל מופלג וסיפרה לי במשך תקופה ארוכה את סיפורה של סבתי, שכמעט לא ידעתי עליה דבר", אומרת תומר־ענברי, "וכשאמא החלה לספר את הסיפור אמרתי לעצמי שסבתי עברה חיים מוזרים, למשל שהיא חותנה בעל כורחה, ועל כל החוויות האלה, שגם אמי חוותה, לא ידעתי כמעט עד שאמי סיפרה לי. הסיפור העניק לי זווית מבט מיוחדת על אמי ועל כל הנשים, והרגשתי צורך לכתוב על נשים, במיוחד על נשים יהודיות שחיו בעיראק".
הסיפורים ששמעה מאמה העלו בה, לדבריה, הרהורים וזכרונות עמומים מתקופת ילדותה המוקדמת.
"שמעתי בבגרותי על הדרת עולות עיראק והרצון שלי להשתלב בתרבות הישראלית הביא לנתק תרבותי מהוריי ומשאר בני משפחתי, ובשלב מסוים התאמצתי שלא יזהו את המוצא שלי", היא מגלה.
השינוי, היא נזכרת, התרחש לאחר הולדת ילדיה שלה.
"אמי שהתה לצידי וגיליתי את העושר התרבותי האופייני כל כך לקהילה זו", היא אומרת.
ספרה של תומר־ענברי זכה לפרס אגודת אח"י, שנוסדה על ידי יוצאי עיראק לעידוד המחקר הספרותי והאמנות של תרבות יהודי המזרח.
"אני רוצה לתרום בספר הזה מעבר להיבט הספרותי", מסכמת תומר־ענברי, "ולאפשר מפגש ספרותי בין קהל רחב שלא מכיר את הקהילה לקהילה עצמה. זו עדה שלא מתמרמרת, ועדה שהצליחה כבר מההתחלה מתוך הבנה 'שזה מה שיש ועם זה צריך להתקדם'".