גם שלוש שעות בחברת עדי שניר (33) ממודיעין לא מספיקות כדי לשמוע את סיפור חייה המרתק. סיפור שמתחיל בילדות במשפחה חרדית בשכונת מאה שערים בירושלים, ממשיך בבריחה מהבית לחיים חדשים, נישואים בגיל 19 וחיי משפחה מאושרים במודיעין, ומסתיים בהצגת יחיד מצליחה וזוכת פרסים. סיפור על ילדה קטנה שמגלה בגיל צעיר מאוד שהיא חושבת אחרת מסביבתה הקרובה, מתחילה לשאול שאלות, ובסופו של דבר מעזה לפרוץ את כל הגבולות כדי להיות שלמה עם עצמה ולהגשים את חלומותיה, אף שהמחיר שהיא שילמה על בחירתה הוא אובדן הקשר עם משפחתה.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
ספקות היא נולדה בשם רוחל'ה. הבת ה־12 מ־13 אחים ואחיות במשפחה חרדית המתגוררת בשכונת מאה שערים בירושלים. עד גיל ארבע וחצי שפת האם שלה היתה עברית, ולאחר מכן, בעקבות מעבר של המשפחה לרב אחר, החלו לדבר בבית יידיש. "תמיד היה אקשן בבית", היא מספרת. "זו יולדת, זו מתחתנת, אף פעם לא נעלו את דלת הבית, ותמיד היה שמח".
בגיל שש בלבד התעורר בה בפעם הראשונה ספק לגבי אורח החיים החרדי. "כל שבת הלכנו לכותל עם אבא", היא מספרת. "שבת אחת אחותי ילדה ולכן הלכנו בדרך שונה לכותל, כי ביקרנו אותה ועברנו דרך מגרש הרוסים. לפני כן אף פעם לא ראיתי מכונית נוסעת בשבת, ופתאום ראיתי אדם מתיישב באוטו, מתניע ונוסע. הייתי בשוק, תהיתי איך הוא לא מת, הייתי בטוחה שהאוטו עומד להתפוצץ. שאלתי את אבא איך הוא נוסע בשבת, ובלי להתבלבל ואבא אמר 'רוחל'ה, הוא גוי'".
שואלת שאלות בעקבות החוויה החליטה שניר לבדוק בעצמה מה קורה כשעוברים על חוקי הדת הנוקשים. "נכנסתי באותו יום לשירותים בבית וניסיתי לעשות כל מה שאסור: קרעתי נייר טואלט וניסיתי לשתות מים בשירותים, מקום טמא שאסור לשתות בו".
לבסוף, שניר עשתה את הדבר האסור מכל: להדליק ולכבות את האור. למרבה הפתעתה גם אחרי מעשה זה היא נותרה בחיים. "באותו רגע שהבנתי שאני לא מתה, משהו אצלי השתנה", היא נזכרת.
בינתיים שניר המשיכה בחייה כרגיל, אבל חוויות אותו יום שבת הותירו בה רושם עמוק. "לאט לאט התחלתי למלמל את הברכות ולא להגיד את כולן, ובכיתה ג' הייתי שואלת את המורה שאלות בשביל לראות איך היא תגיב", היא מספרת. "באיזשהו שלב לקחתי מאבא שלי עשר אגורות וקניתי לעצמי בזוקה בקיוסק. לעיסת בזוקה נחשבת ללא הולמת, ולילדים אמרו שיש בזה שומן חזיר. הייתי קונה בזוקה אחת ומתענגת על כל לעיסה, מסתובבת ימים שלמים עם מסטיק דבוק לחיך ומדי פעם מכניסה את הראש פנימה לארון, לועסת כמה לעיסות ויוצאת חזרה", היא נזכרת.
כשאמה קנתה לה ווקמן כדי להפיג את השעמום בשעת עבודות הכביסה, העדיפה שניר הצעירה להאזין לרדיו במקום להרצאות של רבנים. בגיל 13.5 שמעה באחת התוכניות על העיתון "מעריב לנוער" ומאז קנתה אותו בסתר מכסף שהרוויחה מבייביסיטר. באחד הימים ששבה לביתה ומתחת לחולצתה מוחבא הגיליון האחרון של "מעריב לנוער", ראתה שניר לראשונה בחייה חיילים. "ראיתי קבוצה של אנשים לבושים אותו דבר וניגשתי אליהם ושאלתי למה הם לבושים כך, ואחת הנשים שם הסבירה לי שהם חיילים. שאלתי אותה מה זה חיילים, והיא הפנתה אותי ללשכת הגיוס שהיתה קרובה למקום".
שניר נכנסה ללשכת הגיוס וקיבלה הסבר על הליך הגיוס לצה"ל. מרגע זה שניר החלה לנהל חיים כפולים, והחליטה שבגיל 18 תעזוב את הבית כדי להתגייס לצה"ל.
לובשת את המכנסיים לא עבר זמן רב ושניר מצאה לה שותפה לתוכניותיה. "באחד הימים זמזמתי לעצמי שיר של אביב גפן ואחת הבנות בשכבה שאלה אותי 'את שרה אביב גפן?', וכך גיליתי שיש לי שותפה לחיים הכפולים ונהיינו חברות טובות. קנינו בגדים חדשים ובכל הזדמנות שהיתה לנו הלכנו לגבעת התחמושת כדי להחליף בגדים ולצאת לראות סרטים בסינמטק".
ערב אחד הלכו שניר ושותפתה לסוד להופעה של אביב גפן בבריכת הסולטן, אבל כששבה לביתה נודע לה שהוריה גילו את הסוד שהסתירה מהם. "אמא ואבא חיכו לי בסלון ואמרו לי: 'אל תשאלי מי סיפר לנו ומה, כי לא נגיד לך, אבל בעוד שלושה שבועות את טסה למנצ'סטר'".
שניר ידעה שבמנצ'סטר יש פנימייה לבנות סוררות שנשלחות לשם עד שנמצא להן שידוך. "הכרתי מישהי שהיתה שם, ובאותו רגע היה לי ברור שאני חייבת לעזוב את הבית", היא אומרת. "שום אופציה אחרת לא היתה אפשרית - לא להישאר, לא לטוס ובטח שלא שידוך".
בריחה מתוכננת בגיל 15.5 שניר החלה להתכונן לבריחה. "היה לי בבית ארון נעול עם מפתח שבו שמתי את כל החיים הכפולים שלי. התחלתי לשים בו צלחות וסכו"ם ווילון וכיסוי מיטה".
תאריך הבריחה נקבע לאחר תשעה באב. "כתבתי מכתב בן שישה עמודים שמסביר להם למה עזבתי. הסברתי להם שזה לא אשמתם, ניקיתי את החברות הטובות שלי והסברתי שהן לא ידעו, כתבתי להם שלא יחפשו אותי,