אחרי התופעת והפציעה האנושה ברצועת עזה, נפגשו סרן דור בן עזרא (21) קצין גבעתי ממודיעין וסמל נעם לוי (21) לוחם הנח"ל מכפר אורנים בטיפול שעברו כחלק מתהליך השיקום שלהם. רק שם הם גילו כמה הרבה משותף ביניהם, ואפילו שהם שכנים. בין המחשבות על החברים שאיבדו בקרב ועל הלוחמים שלהם שעדיין נלחמים בעזה, הם מתנחמים בחברות שנוצרה ביניהם בזכות עמותה שמלווה פצועי מלחמה - חברות שרק מי שהיה שם, בלב התופת, מסוגל להבין.
ולמרות שהם יצאו משדה הקרב, למרות שהכאבים פחתו ותהליך החלמה נפשית ארוך עוד לפניהם, הם מספרים כמה קשה להם להתנתק ממה שקורה שם בפנים. "הראש שלך שם, חושב על החברים שהשארת עם טראומה מהפציעה שלך שעדיין נלחמים בשבילך", אומר בן עזרא, "על החברים שאיבדנו וגילינו בדיעבד רק כשהתעוררנו. גם אם אנחנו על הרגליים, זה לא באמת נגמר".
"באנו עם כל העוצמה"
הם אומנם גרים קרוב, שירתו באותה גזרה, נכנסו יחד לעזה ואף היו מאושפזים באותו בית חולים, אך רק כשהתפנו לטפל בנפש באמצעות עמותת "אחים לחיים", סרן דור בן עזרא (21) מגבעתי, תושב מודיעין וסמל נעם לוי (21) מחטיבת הנח"ל, מכפר אורנים הפכו לחברים. לכל אחד מהם סיפור פציעה הירואי.
ב-7 באוקטובר בן עזרא היה עם צוותו באיו"ש, כשהחלו האזעקות. "חלק מהצוות קפץ לכיסופים ואנחנו תפסנו גזרה באיו"ש. תוך זמן קצר החליפו אותנו מילואימניקים ושלחו אותנו לשטחי כינוס להתאמן לקראת הכניסה לעזה, שם פגשתי חבר טוב שלי, סמ"ר גל מישאלוף מגדוד צבר.
"אני וגל היינו יחד בבית הספר היסודי ניצנים, בכדורגל, גדלנו יחד במודיעין, כך שידעתי שגם הוא עומד להיכנס. בסוף אוקטובר נכנסתי עם גדוד שקד, היינו בין הכוחות הראשונים שנכנסו. הספקתי לדבר עם כל המשפחה כי לא ידעתי לכמה זמן אני נכנס, המשפחה התכחשה שאני נכנס, לא האמינו שזה קורה. לא ממש ידענו את שמות החטופים, רק את הצילומים שלהם שהראו לנו, כי מפרוץ המלחמה היינו רק בשגרה של אימונים.
מהתחלה באנו עם כל העוצמה, הפגזות מטורפות כשאנחנו בנמר 24/7, היינו 12 לוחמים בנמר סגור, אוכלים, ישנים אפילו עושים צרכים, ויצאנו רק לביצוע משימות שחייבים או לחידוש ציוד. באחד מהחידושים האלו ראיתי את גל מהנמר שלנו, הוא היה בנמר אחר, אי אפשר לצאת או לדבר, אז רק סימנו אחד לשני מכיפת המפקד, היה נחמד לראות מישהו מהבית".
"כל החיים עוברים לך בראש"
ב-19 בנובמבר הם הגיעו לפאתי שכונת ג'בלייה, כאשר הצוות יוצא מהנמר במטרה לכבוש מבנה סמוך. דור מוביל את הצוות כשבפנים ממתין להם מארב. "יצאתי עם החוליה ראשון לכיוון המבנה, בהתחלה יריתי כמה טילים לכיוון וברגע שנכנסתי הותקפתי. ירו עליי צרור כדורים, שלושה פגעו בי, מתוכם שניים נעצרו ברימונים שלא התפוצצו ואחד חדר מהאגן לבטן. הייתי בהכרה וניסיתי לגרור את עצמי מאחורי ספה בזמן שהצוות מעניק לי טיפול ראשוני לעצירת הדימום, הירי סביבנו ממשיך וכוחות נוספים מגיעים לתגבר אותנו.
"במצב כזה כל החיים עוברים לך בראש, לא ממש הבנתי שירו בי אבל אז התחיל הכאב וזה אומנם כאב מטורף, אבל אתה כל כך רוצה לחיות שלא אכפת לך משום דבר. שמעתי עוד ועוד כוחות מגיעים, היה קרב יריות וסרן אדיר פורטוגל ממזכרת בתיה נהרג בתקרית.
"20 דקות הייתי בקו האש עד שהנמר לקח אותי למנחת מסוקים ומשם הטיסו אותי לבית החולים אסותא אשדוד כשאני במצב קשה ולא יציב, תוך 45 דקות כבר הייתי בחדר ניתוח, רגע לפני שהרדימו אותי דחפו לי טלפון עם אמא שלי על הקו, אמרתי לה שאני פצוע וזהו".
מה הרגשת כשהתעוררת?
"התעוררתי אחרי 10 שעות במחלקה הכירורגית כשהמשפחה שלי וחברה שלי לצידי. לא יכולתי לדבר בגלל הניתוח בבטן. באופן אירוני הם שמחו שנפצעתי כי ככה יצאתי משם. רק למחרת השגתי נייד ונכנסתי לאינטרנט לקרוא על אדיר ז"ל אבל כשהמסך נפתח ראיתי את הפנים של גל. המשפחה לא רצתה לספר לי אבל בשעה שאני נפצעתי אנוש גל נהרג בנקודה אחרת בצפון הרצועה. הייתי בשוק, אפילו לא יכולתי ללכת ללוויה שלו אבל מאז אני מבקר את המשפחה.
"אלה היו ימים מאוד קשים. שלחתי לצוות שלי סרטון כי רציתי לעודד אותם, זכרתי שהם עדיין שם בשטח והיה חשוב לי לחזק אותם. בתקופה הזאת הצוות בבית החולים הפך להיות כמו משפחה, אחרי חודש הועברתי לשיקום בשיבא. עם הזמן הכאבים פחתו, אני עדיין חושב להמשיך בתחום הביטחון ואם אוכל גם אחזור להילחם עם החברים שלי בעזה".
"מיליון מחשבות ב-3 שניות"
גם סמל נעם לוי (21) מחטיבת הנחל, תושב כפר אורנים היה במוצב באיו"ש ועם תחילת המלחמה הוחלף על ידי גדודי מילואים. "לא היינו ממש מודעים למה שקרה, המ"פ אמר לנו לארוז מהר ולהיות מוכנים לצאת לדרך. לא השתמשו בכח שלנו ב-7 באוקטובר, היינו בכוננות. שלושה שבועות באימונים בצפון ובדרום, לקחו לנו את הניידים והיינו מנותקים, יש לי מכרה שנרצחה בנובה וגיליתי על זה רק כשנפצעתי. יום אחד הצלחתי להעביר הודעה למשפחה שאני בבסיס קרוב לבית והם חיכו שעות, עברו בכל אוטובוס שהגיע עד שמצאו אותי, הם נתנו לי חיבוק כל כך חזק שאפילו לא ראיתי את הפנים שלהם, נכנסנו לעזה באופן רגלי רק בסוף אוקטובר".
קראו גם:
לוי הוא אחד מהפצועים אנוש הראשונים מאז תחילת התמרון בעזה והוא נפצע מאש כוחותינו.
"התקדמנו לכיוון ג'בליה, התפקיד שלי היה להיות מקדימה עם המ"מ. הלכנו בשיירה ארוכה עם מרווחים ובאזור הווילות הכוח שלנו הותקל על ידי מחבלים שהתחבאו באחד המבנים. המ"מ חזר אחורה לראות מה קורה ובמקביל טנק צבאי הגיע לכיווננו וירה במבנים מסביב. פתאום אני רואה אותו הולך ומתקרב, כמעט 40 מטר ממני, זה לא מרחק שהוא אמור להגיע אליו, ואז אני חוטף רסיסים מאחד מהמבנים שהוא ירה בהם. זה היה פשוט ביש מזל, נפצעתי בצוואר וניסיתי לעצור את הדם".
מה הרגשת?
"מרוב אדרנלין לא הרגשתי כאב בכלל, רק פעימות בצוואר, מיהרתי להוריד את הקסדה ומשקפי המגן. זכרתי שאמרו לנו שבעת פציעה הבן שאדם שהכי יכול לסייע לנו זה אנחנו בעצמנו אז הפעלתי כמה שיותר לחץ על הצוואר. חשבתי מיליון מחשבות בשלוש שניות, אני זוכר שחשבתי 'ככה אני עומד למות? איך אני מסוגל לעולל את זה למשפחה שלי?'. גם חשבתי שזה לא הגיוני שאני הולך למות, כי אני מרגיש כל כך חי ובהכרה. נלחמתי להישאר בהכרה ולא הסכמתי שירדימו אותי. הם חשבו שנפצעתי בווריד אבל בפועל זה היה בעורק הראשי. בהתחלה רצו להעלות אותי לטנק אך הצוות סירב כי לא היה להם גורם רפואי, זה הציל את חיי, כי לקחו אותי בנגמ"ש עם רופא עד לגבול ומשם פינה אותי מסוק.
"הרופא של 669 מיד הבין את חומרת המצב והעדיף לחסוך 8 דקות טיסה ולקחת אותי לבית החולים הציבורי אסותא באשדוד ולא למרכז הארץ, כל הטיסה הוא הפעיל לחץ שגרם לי להרגיש כאילו חונקים אותי אבל לא העזתי להתנגד, ידעתי שזה מציל את חיי".
חיבור עמוק ברגע
לוי מובל לחדר טראומה ועובר שני ניתוחים במשך שבע שעות. כשהוא מתעורר הוא מבקש לברר מה שלום חייליו מהצוות. "המחשבה הראשונה שלי הייתה עם איזו טראומה השארתי את החיילים, הם עדיין בשטח נלחמים וכל יום חשבתי עליהם. זה דיסוננס עצום, מלחימה בעזה פתאום אני בחדר שקט לבד במיטה, לא הצלחתי להירדם, ביקשתי אטמי אוזניים כמו שהיה לי שם, נכנסתי לחרדה".
הפציעה בצוואר אומנם מקרינה ליד אך ברמת השיקום הפיזי לוי משתפר ומתפנה לטפל גם בנפש. בעמותת "אחים לחיים" הוא פוגש את בן עזרא ובין השניים נוצר חיבור עמוק. "שיבצו אותנו באותו חדר בפעילות של העמותה וקלטנו כמה יש לנו במשותף. שנינו טופלנו באותו מקום, שנינו נפצענו בתחילת התמרון, אלו המעגלים שלנו היום להכרת חברים. קל להתחבר ולהיות בחברת אנשים שחוו משהו דומה. גם בלי לדבר על מה שקרה אנחנו מבינים אחד את השני. רק מי שהיה שם מסוגל להבין. מבחינה פיזית אני די משוקם, אבל מבחינה אנושית ונפשית זה תהליך, לא מסיימים את זה פתאום".
בן עזרא ולוי הגיעו לאחרונה לבית החולים אסותא אשדוד, להודות לצוותים הרפואיים על כך שהצילו את חייהם. כחלק מהביקור הם התרגשו גם לעבור במחלקת היולדות ולראות מקרוב חיים חדשים. הם אף הצטלמו כשהם אוחזים את התינוקות.
"אף פעם לא חשבתי שיש גם חיים חדשים בבית החולים, היה נחמד לראות את זה אבל היה מאוד מפחיד להחזיק תינוק קטן, יותר מפחיד מלהיות בנגמ"ש", אומר בן עזרא ולוי מוסיף בחיוך, "זה היה ממש מרגש, לראות נשים שבשיא המלחמה מביאות חיים חדשים לעולם. הייתי המום שהרשו לנו להחזיק תינוקות, זו חתיכת אחריות, לא פחות מלחיץ מלהיות בעזה".
