אחרי לחיצת הידיים נפלו העיניים שלי על שלוש המילים שהוטבעו על החולצה שלו: "חטיבת הביניים עתידים". אז עכשיו, יממה אחרי הביקור אצל בורהאן, חיפשתי איפה נמצא בית הספר שהחולצה שלו התגלגלה איכשהו אל הגבר בן ה-46 שידיו חזקות ומחוספסות.
בורהאן. "לא משתולל גם כשמציקים לי. גם כשזה ממש חונק אותי" | צילום: פרטיבורהאן. "לא משתולל גם כשמציקים לי. גם כשזה ממש חונק אותי" | צילום: פרטי
בורהאן. "לא משתולל גם כשמציקים לי. גם כשזה ממש חונק אותי" | צילום: פרטי
גוגל לא מאכזב. שלוש שניות ויש תשובה: הוד השרון. אבל אם יתבקש גוגל לאתר את המקום שבו חי בורהאן, יהיה לו כנראה יותר קשה. מה נכתוב בשורת החיפוש? הפחון הרביעי שאליו מגיעים כשיורדים מהכביש המתפתל בצפון הבקעה ועובר בין גבעות והרים צהובים ויבשים בתום קיץ ארוך, ומגיעים אל תוואי שמאתגר את גלגלי המכונית באדמה קשה זרועת אבנים וסלעים? או שאולי אפשר לכתוב: הפחון שנמצא חמישה מטרים מצינור המים שאליו מחוברים כל היהודים באיזור, אבל לא מחוברים כל הרועים הבדואים הפלסטינים שנולדו וחיים כאן דורות. את המים הדרושים להם ולכבשים שהם מתפרנסים מהן נאלצים הרועים לקנות במחירים גבוהים במיוחד ולהוביל אותם מרחוק.
עד כמה יקרים המים?
בורהאן אומר שקוב אחד עולה לו 25 שקלים (פי שלושה וארבעה מהמחירים שמשלמים ישראלים). "אז חושבים על כל טיפה", הוא אומר בחיוך חצי עצוב וחצי עצוב מאוד.
12:00 בצהריים. חם בחוץ. חם גם בפחון של בורהאן, ששולי קירותיו העשויים בדים ושטיחים הורמו. הגוף שלי לוהט ופולט כל הזמן חום. אני חייבת מים.
כשבורהאן הוציא מהפריזר במקרר שלו (האיחוד האירופי חילק בקהילות הרועים הבדואים לוחות סולאריים שבזכותם הם יכולים לחבר מקרר ומטעני מכשירים סלולריים לחשמל) בקבוק ובו מים קפואים, הטביע אותו בדלי מים שמשמשים גם לניקיון ידיים ושטיפת כלים כדי שהקרח יימס ואחר כך מזג לכמה כוסות, לא יכולתי להפסיק לשתות בגמיעות גדולות.
חושבים על כל טיפה | צילום פרטיחושבים על כל טיפה | צילום פרטי
חושבים על כל טיפה | צילום פרטי
רק כשכבר הייתי חזרה בבית חשבתי פתאום שאולי התחזרתי עם המים ועל זה שאנחנו כולנו כמדינה מתחזרים כשאנחנו מנתקים את הרועים הפלסטינים האלה ממקורות המים שמהם חיו במשך דורות ואוסרים עליהם להשתמש בהם. רק למדינה מותר לשאוב. זה מענה אותי.
× × ×
הודעת סיפוח הבקעה של בנימין נתניהו טרום הבחירות לא הפתיעה פה אף אחד. ממילא חירותם נתונה כל הזמן בספק. אבל עצם העלאת האפשרות הזאת בווליום כל כך גבוה מערערת ומטלטלת אותם. בכל קהילה שאליה הגענו, אחרי הברכות והחיבוקים לנועה (השם האמיתי שמור איתי לגמרי) שבאה לכאן אחת לשבועיים עם אמה בת ה-84 ועם בגדים, כלים, צעצועים ומה לא, שאלו אותנו אם נתניהו כבר הצליח להרכיב ממשלה.
אמרנו שעדיין לא (הביקור התקיים שלושה ימים אחרי הבחירות). זה לא שיש להם הרבה ציפיות מממשלה חדשה שתקום אולי בראשותו של גנץ, אבל הם מקווים שיהיה בכל זאת פחות גרוע מעכשיו, כשהם נתונים להצקות והטרדות בעיקר של נוער גבעות שלא נותן להם לרעות ויוזם תקריות שבגללן מגיעים חיילים שאין להם סבלנות לסיטואציות המורכבות שלפניהם והם מגרשים את המציקים וגם את אלה שספגו את הקללות, המכות והאיומים. כדי לעזור לרועים לצאת למרעה ולחזור ממנו בשלום התגייסו לעזור קבוצות קטנות של ישראלים. לא תמיד זה עוזר.
"אני יכול לשבת יום שלם קשור", אומר בעברית בורהאן עז המבט, הגוף והרוח. "אין בעיה, זה לא קשה לי, אבל מה עם הכבשים? מי ידאג להן? ומי בכלל ישמור שלא יהרסו כאן את הכול ואז לא יהיה לי לאן לחזור? בגלל זה אני שומר תמיד שלא להתפרץ. לא משתולל גם כשמציקים לי. גם כשזה ממש חונק אותי".
× × ×
כלואים בשטח C, שרובו מוגדר שטחי אש והשליטה הביטחונית והאזרחית היא של ישראל, מנסים הרועים לבנות חיים. הילדים למשל, מי שיוצא ללמוד, לומדים במערכת החינוך של הרשות.
בורהאן: "יש לי תשע בנות ובן בגיל חמש. חלק מהבנות כבר גמרו אוניברסיטה. אני אומר לבנות שלי: חייבים ללמוד. זה הכי חשוב. אני לא מוותר. גם אם זה אומר שאני לא רואה אותן הרבה זמן. אני לא רוצה שהן יבואו לפה. אין פה תנאים ללמוד", הוא עושה תנועה גדולה עם היד שמקיפה את כל הפחון המצוחצח והמסודר שלו. "אז שלחתי אותן ללמוד בבית הספר בכפר אחר, והן גרות שם יחד בבית קטן. בחופשים שהן באות לפה".
זה לא קשה?
"קשה", הוא נאנח ולא מספר איך הוא נאנק תחת העול הכלכלי הנדרש ממנו כדי לממן את הלימודים. וגם לא פורט את האנחה שלו לגעגועים ולאהבה, רק אומר: "אני טוב לי עם הכבשים במרעה. זה החיים שלי, אבל הבנות לא חייבות לחזור לכאן. החיים פה קשים".
"הם לא אנשים של פוליטיקה", נועה, תושבת המרכז, מוסיפה. "הם אנשים שנמצאים במלחמת הישרדות מאוד-מאוד קשה. הם רוצים לחיות בשקט בלי שיציקו להם ובלי להיות מעורבים בתוך הסכסוך שקורע את האזור הזה".
בורהאן: "כל הזמן מאיימים להרוס את המעט שיש לי. לכל המבנים שלנו יש צווי הריסה, ואנחנו לא יודעים אף פעם אם ומתי יבואו להרוס".
מה יקרה אם יספחו את הבקעה?
"ישראל רוצה את השטח", אומרים רועים שפגשנו. "אותנו יגרשו ואם לא יגרשו אז ידאגו שלא נקבל את כל הזכויות".
× × ×
את הציוד שמביאות נועה ואמה הן מקבלות מאנשים מכל רחבי הארץ. "הפכנו לכתובת", נועה אמרה בבוקר כשהעמסנו עשרות שקיות ענקיות. את כל השקיות פורקים אצל בורהאן. אחת מבנותיו מחלקת הכל לחבילות קטנות יותר. כשנועה מגיעה שוב היא פורקת את הציוד החדש ומעמיסה את החבילות הקטנות והמסודרות ונוסעת לחלק אותן בקהילות המרוחקות והמבודדות.
באחת הקהילות האלה פגשנו אם ושלושת ילדיה. היא מספרת ששלחה את בעלה לחפש פירות. הילדה למדה בבית הספר על פירות שלא ראתה אף פעם ותיאורי המורה הפעילו את הדמיון ואת החשק לטעום, ועכשיו לך תחפש במדבר הקשה הזה את מה שהנפש כל כך רוצה. בביקור בקהילות הרועים הילדים נוגעים בי עמוק. הילד ששלחו אותו הוריו לנועה עם מידות למכנסיים שהאב זקוק להם והוא מתבלבל בין כל המספרים, הילדים שזיהו מרחוק את המכונית של נועה והחלו לרוץ לכיווננו במורד הגבעה, קוצים ננעצים בכפות רגליהם היחפות אבל הם לא עוצרים בדרך לאושר הקטן שמחכה להם.
או הנער הזה, עוד מעט גבר, שסיים ללמוד לא מזמן להיות רצף, אבל עבודה אין והוא כל כך רוצה להשיג אישור עבודה בישראל כי משלמים 350 שקלים ליום ולא 80 שקלים כמו שמשלמים באזור פה. אבל עכשיו, כשנועה לידו הוא שוכח קצת שאין עבודה ומרכיב איתה משחק כדורגל שולחני והוא מאושר. אז גם אני לשנייה מנסה שלא לחשוב על מים והיעדר מים וזכויות אדם ונותנת לטעם התה הבדואי המתוק להישאר איתי. בתל אביב כבר היה לכל היום הזה טעם אחר לגמרי.
פרסום ראשוני: 07:20 , 04.10.19