בתחילת השבוע הבא יציינו בישראל 40 שנה לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, מערכה צבאית שתוצאותיה טלטלו את המדינה במשך עשרות שנים, והובילו לשהות ממושכת בת 18 שנים של צה"ל על אדמת לבנון.
קראו גם:
בשנים אלה נהרגו בקרבות בזמן המלחמה ובימים בהם צה"ל שהה ברצועת הביטחון, 1,216 חיילי צה"ל. 3,750 חיילים נפצעו, ועוד אלפים, כך לפי ההערכה, סובלים מאז מתופעות פוסט־טראומה.
רגע לפני שחרור
אחד הנפגעים במלחמה, שפציעתו כללה אירוע מתגלגל וקשה המשפיע עד היום על חייו, הוא יעקב קרסנטי (60), תושב מודיעין שנפגע ביום הראשון לכניסת כוחות צה"ל ללבנון.
לחוויה הקשה שעבר קרסנטי התווספו מספר גורמים, ובראשם העובדה כי הוא יצא למלחמה בשלהי שירותו הסדיר, בימים בהם היה אמור להיות בחופשת שחרור.
"אני מאלה שהאריכו להם את השירות בגלל הימים המתוחים שקדמו לפרוץ המלחמה", מספר קרסנטי, "הימים בהם ידעו שמשהו הולך לקרות, אבל לא ידעו בדיוק מה, ועבור רבים מאיתנו זו הייתה הפתעה גמורה".
בדרך לגבול
קרסנטי, כיום איש הייטק ואב לחמישה, נולד בצרפת לזוג הורים שהגיעו מארצות צפון־אפריקה, ועלה עם משפחתו לארץ בשנת 1968.
11 שנים לאחר מכן, בתום תקופה לא פשוטה של קליטה בחברה הישראלית כנער עולה חדש, התגייס לחטיבת הצנחנים ושובץ לשרת בגדוד 890, שאת רוב פעילותו ביצע באיזור הצפון.
כחצי שנה לפני שחרורו המיועד מצה"ל, הועבר קרסנטי לשרת בבית הספר למ"כים שפעל אז באיזור כרמיאל, וזאת בשל היותו דובר צרפתית. זאת בגלל שלבית הספר למ"כים הגיעו חיילי הפלנגות של באשיר ג'ומאייל, שעמד בראש קבוצות לוחמים לבנונים נוצרים, שנלחמו במלחמת האזרחים שפרצה בלבנון בשנת 1975 וזכו לסיוע והדרכה מצה"ל. קרסנטי, כמו דוברי צרפתית אחרים ששירתו בצבא, נקרא להדריכם.
"בזמן השירות שלי בבית הספר למ"כים, הייתי חלק מאגף המבצעים של צה"ל, כך שידענו כל הזמן שדברים קורים בלבנון, התכוננו לתרחישים שונים, והידיעות על הסיכוי למלחמה התחזקו לקראת תחילת חודש יוני", משחזר קרסנטי. "בלילה שלפני פרוץ המלחמה, בסביבות השעה 22:00 בערב, יום שישי, שכן שלי, שגם שירת איתי בבסיס, דפק על דלת הדירה שלנו ואמר לי שצריך אותנו דחוף בגדוד.
יצאנו בשעה 4:00 בבוקר, מבלי לדעת איך נגיע לצפון לנקודת הכינוס שנקבעה, אבל לאט־לאט התחלנו להרגיש שקורה משהו, להפנים שאנחנו לפני חוויה משמעותית".
המארב
בשעת בוקר מוקדמת הגיע קרסנטי לבית הספר למ"כים, שם הודיעו לו כי הוא מצוות לנגמ"ש של מג"ד 450, סא"ל אורי גייגר ז"ל, שעמד בראש גדוד הצנחנים של בית הספר למ"כים.
"הכל קרה מאוד מהר", נזכר קרסנטי, "התארגנו על ציוד, ולמרות שהייתה בעיה עם מכשיר הקשר, יצאנו לדרך".
בבוקר למחרת נכנס כוח צה"ל שקרסנטי היה חלק ממנו ללבנון, ואז החלה המלחמה.
הכוח, בהובלת מפקדי גדוד 450, היה בדרכו לנקודה שנקבעה מראש, אבל בשל טעות פנה חלק מהכוח לכיוון לא נכון, ונחת ישר במארב מחבלים, שעתיים בלבד לאחר חציית גדר הגבול.
כדי לסייע בחילוץ הכוחות שהותקפו, נסע הנגמ"ש בו היה קרסנטי אל המקום, לא רחוק מצומת הכניסה לכפר אל־בוץ.
"הגענו לצומת וראינו נגמ"שים שרופים לגמרי, ובצד יושבת מחלקת חיילים מפוחדת, ומכל הכיוונים נורתה לכיווננו אש תופת", מספר קרסנטי.
בסיוע כוח שריון שהגיע למקום גם כן, חולצו הפצועים וגופות הלוחמים, והכוחות פנו מזרחה, על מנת להתרחק מאיזור הקרבות, אולם האש לא פסקה.
"ברגע שהתחלנו לנסוע ירו עלינו מכל הכיוונים, ואנחנו ירינו חזרה מכל מה שהיה לנו, ירינו ונסענו", מספר קרסנטי. "המטרה הייתה להגיע לנקודה מסוימת, אלא שלפני שהגענו לנקודה קצין הקשר בנגמ"ש שלנו נפגע, וגם אני נפגעתי מרסיסים במצח. הפנים שלי התמלאו בדם ולא יכולתי לראות כלום".
הפציעה
זמן קצר לאחר מכן נפגע הנגמ"ש מטיל אר.פי.ג'י, ויצא מכלל שימוש.
"יצאנו על פי התרגולת מהנגמ"ש, אבל לא היה לאן לברוח, כי השטח היה פתוח, אז שכבנו בתעלת ניקוז צרה מאוד", מספר קרסנטי. "תוך כדי זה הנגמ"ש, שהיה עמוס בטונות של תחמושת שהתחילה להתפוצץ, עלה באש, ואז החלטנו להתרחק מהמקום".
"ראיתי גל אבנים ושיח גדול, ושם התחבאתי. כל אחד רץ לכיוון אחר, ואני הייתי בלי נשק, כי אחרי הפגיעה הורידו אותי לטיפול בבטן הנגמ"ש, ונשארתי בלי אפוד או נשק".
כך, במשך קרוב לשעתיים, שכב קרסנטי בשטח, לאור יום, מבלי שידע מה עלה בגורל חבריו לנגמ"ש, שכל אחד מהם רץ לתפוס מחסה במקום אחר.
"היד שלי הייתה שרופה במצב שראיתי את העצמות, והייתי מלא בזבובים. לא היה בי פחד, הייתי כנראה מלא אדרנלין"
"בשלב מסוים התחילו להגיע לשטח מחבלים, זוגות־זוגות, עד שהגיעו לכמות של עשרות מחבלים, והם חיפשו חיילים, ובדיעבד הבנו מאוחר יותר שירו בחלק מהחיילים שנפצעו והסתתרו", מספר קרסנטי. "שלושה מהחיילים נלקחו בשבי, המג"ד גייגר ז"ל ומשה שוקרון ז"ל, שנרצחו אחרי כמה ימים ונמצאו אחרי כחודש בבאר מים, ואפי טלבי, שנלקח בשבי ואחרי כעשרה ימים הצליח לחלץ את עצמו וחבר לכוח חילוץ של צה"ל".
על הרגעים שהוא חווה, בודד בשטח, מספר קרסנטי: "כל הזמן הזה אני שוכב מאחורי שיח ומחכה שיגיעו לחלץ אותי. נשארתי לבד. הייתי צנחן ולא האמנתי שישאירו אותי שם. היד שלי הייתה שרופה במצב שראיתי את העצמות, והייתי מלא בזבובים. לא היה בי פחד, הייתי כנראה מלא אדרנלין, אבל בהחלט התחלתי לחשוב שהמוות שלי מתקרב".
החילוץ
לאחר כמה שעות בשטח לבדו, שמע קרסנטי ג'יפ שמגיע לאיזור, והיה משוכנע כי אלה חיילי צה"ל, אולם מהר מאוד הבין כי מדובר במחבלים.
"המחבלים ירדו מהג'יפ ובאו לחפש אותי, וזה הגיע למצב שאני שוכב מאחורי השיח, מתחת לרגליים שלהם. הייתי משוכנע שיתפסו אותי, אבל למזלי הם הביטו קדימה ולא למטה", מספר קרסנטי, "זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פחד אלוהים".
שעה נוספת חלפה, קרסנטי שכב לצד סוללת העפר, בפאתי כפר לבנוני, ואז השתנה מזלו.
"שמעתי רעש של טנקים, והיה לי ברור שאלה חיילים שלנו, אז החלטתי לקום לכיוונם, ואז החלו כדורים לשרוק סביבי, וקפצתי שוב לתוך גל האבנים", הוא מספר. "כמו במערבונים, ממש שמעתי את הכדורים מתפצפצים ליד הראש שלי, ובשלב מסוים הטנק ירה לכיוון המקום המשוער של המחבלים, ונהיה שקט".
לאחר שעות ארוכות של אימה וחוסר ודאות, פונה קרסנטי לטיפול בישראל, כשהוא במצב קשה, אז גם גילה כי נותר היחיד מבין חברי כוח הנגמ"ש שאיתו חצה את הגבול בשעות הבוקר של אותו היום.
"יורם ביטון ז"ל, נהג הנגמ"ש, נהרג בצומת בו התרחשה ההיתקלות. חנן שפיגל ז"ל, קצין הקשר, חטף כדור בצרור הראשון שנורה לעברנו ונהרג גם כן, וגורלם של שאר החברים נודע בהמשך, ומה שניחם מעט היה סיפור היחלצותו של אפי טלבי, אותו פגשתי בבית החולים", מספר קרסנטי.
על רגעי האימה בהמתנה לחילוץ, שלא ידע אם אי פעם יגיע, הוא אומר: "האירוע עצמו זכור לי פרט לפרט, אבל זה לא נוכח בחיי היומיום שלי, אבל אני פשוט רגיש מאוד לכל אירוע דומה שקורה. זה לא משהו שאפשר לשכוח, ואפשר לומר שקרה, וזהו, בוודאי שלא".
"הגענו לצומת וראינו נגמ"שים שרופים לגמרי, ובצד יושבת מחלקת חיילים מפוחדת, ומכל הכיוונים נורתה לכיווננו אש תופת"
מלחמה יתומה
במרחק של ארבעה עשורים מהמלחמה הקשה והמדממת ההיא, שהיתה אחת מנקודות השבר של החברה הישראלית, מודה קרסנטי כי תחושותיו מאותם ימים קהו.
"באופן טבעי, ככל שהזמן עובר, אתה מתרחק ושוכח, אבל כל מה שקרה שם חקוק היטב בזיכרון שלי", הוא אומר, "ומה שנחלש קצת הוא תחושות התסכול והמרמור ‑ איך נקלענו לסיטואציה ההיא, ומדוע הופקרנו בשטח במשך שעות".
על קשר עם משפחות הלוחמים שנהרגו לצידו אומר קרסנטי: "בימי זיכרון אני מגיע מעת לעת לטקסי זיכרון של החברים, ובכל פעם אני הולך לבית קברות אחר. הקשר עם בני המשפחות פחות רלוונטי בימים אלה, כי ההורים של רובם כבר אינם בחיים, כמו גם בני משפחה אחרים.
במבט של 40 שנה לאחור, מודה קרסנטי כי גם היום לא הכל ברור לו, בין השאר הסיבות לפרוץ המלחמה.
"רק השנה ראיתי את הסדרה הדוקומנטרית על לבנון, ששודרה בכאן 11, והבנתי מה עשינו שם בעצם, כי כשנכנסנו לא ידענו בכלל מי האויב ומי לא. כל זה מסביר אולי למה המלחמה הזו 'יתומה', למה אף אחד לא רוצה לקחת עליה אחריות, בניגוד לשיח על מלחמת יום כיפור למשל. המלחמה בלבנון הרגישה מיותרת, החיילים שם חירפו את נפשם, ולכן זה כואב. אני ורבים אחרים נתנו את הכל, והרבה מעבר, וחלק מאיתנו הרגישו ממש מבוישים, זו תחושה שאני מרגיש עד היום, זה לעולם יהיה חלק ממני".
עוד חדשות מודיעין
