לפני 18 שנה סמ"ר עוז צמח (20) ממודיעין נהרג בקרב האחרון במלחמת לבנון השנייה. הוריו חיים ואלישבע גילו על כך בשיחת טלפון פתאומית, בעודם דואגים לארבעת ילדיהם שהשתתפו במלחמה. הם חשבו שמדובר במשפחה אחרת אך כשהאמת התבהרה חייהם התהפכו.
ערב התחזיות השחורות למלחמת לבנון השלישית אומר האב חיים: "גם אז חשבנו שגבול לבנון בטוח, אחרי המחיר היקר ששילמתי עבור המדינה, יש לי את הזכות לדרוש שישמרו עליה".
"עוז התאהב בטנק"
מגיל צעיר עוז ידע שהוא יתגייס לשירות משמעותי. "לא דיברנו הרבה על הצבא", נזכר אביו חיים, "ידעתי על מה אפשר ועל מה לא לדבר. הציעו לו ללכת ללמוד על חשבון הצבא כי הוא היה גאון בביו טכנולוגיה וחלם להיות מדען, אבל הוא סירב. עוז היה במבדקי טיס וקומנדו ימי, מאוד רציתי שילך לחובלים אבל הוא בחר בשריון והתאהב בטנק. הוא היה חוזר עם בגדים מלוכלכים וציפורניים שחורות, אבל עם חיוך על הפנים. הוא היה איש של אנשים ומאוד התחבר לפעילות בתוך הטנק".
חיים מגדיר את עצמו בהומור שחור כמולטי טאלנט. "אני פנסיונר של הצבא, נכה צה"ל וגם אב שכול. שירתתי בהנדסה קרבית ונפצעתי בפעילות מבצעית במלחמת לבנון הראשונה. למרות הכל, גם אני חשבתי שגבול לבנון יותר בטוח. קיוויתי שלא ישלחו את עוז לעזה אלא לגבול לבנון כי לא האמנתי שתפרוץ מלחמה.
"ארבעה מתוך חמשת ילדיי לחמו במלחמת לבנון השנייה, יוסף (43) היה בעזה, אורן (40) ועוז בלבנון ויפעת (37) בשכם וג'נין, הקטנה שני (33) היתה ספורטאית מחוננת במכון וינגייט. אלו היו ימים קשים, היינו הולכים בבית על ביצים, כל יום שהיה מסתיים בשלום הייתי אומר תודה רבה".
החילוץ הצליח, המפקד והצוות נהרגו
אבל יום אחד כבר לא הסתיים בשלום, ומאז חיי המשפחה השתנו לנצח. ב-12 באוגוסט 2006 יממה בלבד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה עוז וצוות הטנק שלו נשלחו למשימה ממנה לא שבו ועליה קיבלו את צל"ש אלוף פיקוד.
עוז היה מפקד הטנק, לצידו היה הטען, סמ"ר הרן לב (20), התותחן, סמל ינון ניסן (19) והנהג סמ"ר דן ברוייר (19). הגדוד הונחה לחבור ולחפות על כוחות שהונחתו במסוקים בעורף האויב סמוך לבינת ג'בל. במהלך התנועה נורו טילים לעבר הכח והתקבלה פקודה לסגת, אך ברקע הקשר הודיע כי אחד הטנקים נפגע ומפקד הטנק פצוע ולא מתפקד.
הצוות של עוז הבין ששאר הטנקים נתקעו ואחד חוסם את המעבר של השני והחליטו, למרות ההוראה לסגת, להמשיך לשעוט לעבר האש ולחלץ את הטנק שנפגע תחת מטר של טילים. כשעוז הכריז בקשר "קודקוד כאן 3 ב' סוגר בתנועה סוף", שמשמעותו שהחילוץ עבר בהצלחה והם בדרך חזרה, כולם הריעו בהתרגשות, אך מאז קולו לא נשמע.
בתחקיר שנעשה התגלה כי הטנק ספג פגיעה ישירה וכוחות החילוץ לא הבחינו בו כיוון שעלה באש. רק כשניסו ליצור קשר עם צוות עוז התגלה האסון, כל חברי הצוות נהרגו במקום. על האירוע הנורא יגלו כל חברי המשפחה הרבה לפני שהם בעצמם יקבלו את הבשורה.
"אורן שגם שירת בלבנון התקשר אלינו בחצות, ומיד אמר 'שמעתם שעוז נהרג? יש שמועות בצפון'. נכנסנו לאינטרנט וראינו דיווח שהותר לפרסום שצוות שלם נהרג והודעה כבר נמסרה למשפחות. אלישבע אמרה לי 'הפעם ניצלנו' ופשוט הלכנו לישון. בדיעבד אני מגלה שחברים של יוסף ביטלו לו יציאה כי הם ידעו מה קרה וששכנים שלנו, קצינים בכירים שהתקשרתי אליהם, הכחישו למרות שידעו הכל.
"ב-3 לפנות בוקר אלישבע העירה אותי ואמרה שיש בחוץ מונית שממתינה זמן חשוד, חשבתי שהיא ממתינה למישהו כי יש הרבה טייסים בשכונה שלנו ברעות. יצאתי החוצה ומהרכב יצאו קצינים, הדרגות נצנצו באור הפנס, מיד ראיתי שהם ממודיעין והבנתי מה קרה. מאז אנחנו חיים עם החלל ועם חוסר שאי אפשר למלא.
"תמיד פוליטיקאים אוהבים לומר 'במותם ציוו לנו חיים', אבל מה פשר המשפט? אני מפרש אותו כך שעוז לרגע לא רוצה שנהיה עצובים, אלא שנמשיך לחיות. לכן אנחנו שומרים על המשפחה שלנו וגם מנסים לחזק אחרים. אחרי ה-7 באוקטובר הלכתי לכל לוויה עד שקרסתי. אחר כך הלכנו לשבעה ושם פגשתי אותם, את המשפחות שעוד מעט יאלצו להמשיך לחיים שונים לחלוטין".
הילד שנקרא על שמו חוגג 17
מאז אותו היום שאיבדו את עוז, מקפידים בני משפחת צמח להנציח אותו בכל דרך שתשקף את דמותו. משחקי כדורסל, פעילות לבני נוער, מכינה קדם צבאית לתיכוניסטים והזמר עידן חביב אף כתב עליו את השיר 'עוז'. חיים מרצה בארץ ובחו"ל וסיפור גבורתו של צוות עוז כבר פורסם במספר שפות, חיים אף היה ממקימי בית יד לבנים במודיעין לו הוא משמש כיו"ר.
"רק אחרי שעוז נהרג שמעתי עליו כל כך הרבה סיפורים. מורות תמיד היו מתקשרות לספר שנעדר גם בימים שהלך לבית הספר, בדיעבד גילינו שכל פעם שפגש חתול רחוב היה לוקח אותו לטיפול וטרינרי ששילם עליו באמצעות התנדבות במרפאה. עוז היה חכם בצורה בלתי רגילה, הוא היה עושה שיעורים פרטיים לכל הכיתה שלו בהתנדבות, אלישבע היתה מכינה להם פיצות והוא היה יושב עם קבוצה של תלמידים ומסביר להם את החומר.
קראו גם:
"הוא היה מנהיג בנשמה, קיבלנו מכתב מחייל שסיפר שגנב לו כפפות חסינות אש בקורס ושעוז גילה לבד ועשה לו תרגיל במנהיגות, הוא גרם לו להחזיר את הכפפות וגם השיג לו כפפות משלו. כשנה לאחר שנהרג קיבלנו הזמנה לברית, התברר שזה היה חייל שלו שגר בעוטף עזה. סירבנו בנימוס כי לא היינו פנויים, אך הבחור אמר שיש לו בקשה, לקבל את אישורנו לקרוא לבנו על שם עוז. כמובן שעזבנו הכל ונסענו 3 שעות עד לברית, שם הציגו אותנו כהוריו של גיבור ישראל. עד היום אנחנו בקשר חם עם המשפחה, אנחנו מגיעים לשמחות של הילד עוז שהיום בן 17 והוא מגיע לאזכרות ומפיץ את סיפורו של בננו.
"סיפור אחד ממש ריגש אותי, בשבעה סיפרו לי אותו לראשונה. עוז היה ממונה על אוטובוס של בינישים (תלמידי ישיבה שמתגייסים לצה"ל) וקיבל הוראה לקחת אותם לבסיס מבלי לעצור בדרך, אך הם ביקשו לעצור כדי להספיק להתפלל מנחה. עוז הסכים ולמרות שלא איחרו והגיעו לפני המפקד, הוא ביקש לעדכן את הממונים עליו בהחלטה שקיבל. הוא רותק חודש לבסיס וכל אותם בינישים במחווה בחרו מרצונם להישאר איתו את כל החודש הזה בבסיס.
:זה כל כך עוז, לחשוב על אחרים וגם לגרום לאחרים להתחבר אליו. גם ברגעי חייו האחרונים הוא בחר לעזור לאחרים והציל את חבריו תחת אש. לעולם לא אבין איך הוא לא פחד ולא היסס לפני שהסתער בקרב ונתן הכל עבור המדינה".
"אנחנו רק דוחים את הקץ"
בימים בהם הצפון בוער, חיים ואלישבע מתקשים להישאר אדישים. "כל פעם שפגשנו אנשי צבא וציבור בכירים אלישבע לא חסכה מהם ביקורת, היא תמיד אמרה שזה לא נכון שחיזבאללה מורתע ושהשקט בצפון הוא שקר, והיא צדקה, שנים שתושבי הצפון מזהירים ואף אחד לא מתייחס.
"אנחנו מדינה שחיה ממלחמה למלחמה, רק דוחים את הקץ. אחרי המחיר היקר ששילמתי עבור המדינה, יש לי את הזכות לדרוש שישמרו עליה".
ביום הזיכרון האחרון אמר חיים מעל הבמה בטקס: "הנקמה הכי טובה והכי משמעותית לאויבנו היא אחדות, אהבת חינם וערבות הדדית. אם זה יתגשם, נדע ונרגיש שאובדן יקירנו לא היה לשווא".
