ראובן זילבר היה אחד המוחות המבריקים של צה"ל ולקח חלק משמעותי בפיתוח מערכות לחימה מהמתקדמות והסודיות של מדינת ישראל, בהם גם הכטב"ם.
בשנים האחרונות הוא נאבק בסרטן המוח ועל אף שהרופאים הקצו לו כמה חודשים לחיות הוא שרד ארבע שנים ובחודש שעבר נפטר בגיל 65. את מלחמת חרבות ברזל הוא חווה ממיטת חוליו, כאב את המחדל והתרשם מהביצועים של הכלים החכמים שהוא וחבריו פיתחו.
בראיון מיוחד מספרת אשתו איריס: "הוא לא האמין איך זה קרה לנו, איך זה קרה לצה"ל שלו? הוא היה המום, אף אחד לא באמת הבין את ממדי האסון, ממש כאב לו, ראו בפנים שלו שהוא סובל מהמראות הקשים. מצד שני, דווקא הפיתוחים עליהם עבד, בראשם הזיק, היו המערכות שהכי הוכיחו את עצמם ברגע האמת. בנובמבר הוא כבר כמעט לא דיבר, אבל הוא לחש לנו '2, 3 שא- גר' עם חיוך. הוא הבין שהפיתוח שלו הפך למטבע לשון בכל בית בישראל".
"ביטחון ישראל היה מרכז חייו"
זילבר ובני משפחתו התגוררו במשך שנים במודיעין ועברו לכפר האורנים. משפחתו עלתה מארגנטינה מטעמי ציונות, הוריו היו ממקימי קיבוץ רבדים ולימים עברו לבאר שבע, שם התאהבה בו איריס, שלימים הפכה לרעייתו. "גרנו באותה שכונה, הוא היה גדול ממני בשנתיים ובגיל 14 הייתי מתבוננת בו על הטוסטוס עם הבלורית הבלונדינית והעיניים הירוקות, הוא כמובן עוד לא ידע שאני בכלל קיימת. רק כשהייתי בתיכון נפגשנו בריקודי עם והתחלנו לצאת.
"הוא היה האיש הכי חכם, מצחיק ואופטימי שהכרתי בחיי. נישאנו בשנת 1983 כשהוא כבר היה בקבע בחיל האוויר ומיד טסנו לשליחות בטקסס ארצות הברית, ראובן נקרא לסייע לאמריקאים בפיתוח מערכות, יש המון פרויקטים שהוא היה מעורב בהם ועד היום אי אפשר לדבר עליהם. כשחזרנו לארץ עברנו המון דירות, פלמחים, יבנה, רחובות, הכל על בסיס תפקידים שונים של ראובן, הוא היה קצין, ומהנדס עם הכשרה של לוחם, למד הנדסת חשמל ולימים עבר לחיל המודיעין. הוא עבר תפקידים רבים, באחרון שבהם היה שותף מטעם חיל המודיעין במנהלת זיק לפיתוח הכטב"מים בחיל האוויר. בשחרור הקדישו לו כיתוב 'לאיש הירוק בצוות הכחול' כי הוא תמיד שילב בין שני החילות".
מה הוא סיפר לכם על עבודתו?
"בזעיר אנפין. באותן שנים כולם ידעו שיש מנהלת זיק אבל אף אחד לא העז לומר את זה בפה מלא. כשכל החברים מהצבא היו נפגשים יחד הגברים היו מדברים בחדר והנשים לא היו חלק מזה, זה היה היופי, ידענו מעט מאוד מה הם עושים והם מעולם לא שיתפו. באותן שנים הם פיתחו את המערכת שנראתה כמו מדע בדיוני, הם עסקו במחקר ופיתוח ולמרות שאני מניחה שהם תמיד חלמו, אף אחד לא העלה על דעתו מה יהיה עם זה.
"הם קיבצו אנשים מאוד מוכשרים ועם המון ניסיון, אנשי פיתוח הם אנשים עם מעוף קצת אחר. ראובן היה איש של פטנטים, כל דבר ידע לתקן ולבנות. הכטב"ם התחיל ככלי מודיעין רק בהמשך הם הסבו אותו להתקפה. היו מל"טים אבל התחילה הקונספציה להשתמש פחות בחיי אדם וטייסים ולחפש דברים אחרים. במושגים של אז הם המציאו את הגלגל, בנו הכל כמעט מאפס ויצרו את הזיק שכולנו מכירים היום".
בגיל 33 כשהוא בעיצומו של תואר שני, מתגלה גידול בראשו של זילבר, הרופאים מגלים שהוא אינו ממאיר, זילבר עובר ניתוח מוח ולאחר חמישה חודשי שיקום חוזר לאיתנו. "כמעט ולא נשאר זכר מזה, הוא המשיך את חייו כרגיל וכמובן שב לעבודתו. הוא שוחרר מהצבא בגיל 46 בדרגת רב סרן, כבר היינו הורים לשלושה ילדים לימור (37) דן (35) וטל (28) וראובן לקח קצת חופש, השתתף בכמה סטארטאפים, לקח חלק בפרויקט להקמת רכב רובוטי ואז החליט לשוב לתעשייה ביטחונית. לאחר מכן השתלב בתעשייה אווירית שלימים נקלטה על ידי אלביט מערכות. גם שם הוא השתתף בפיתוחים שלא תמיד היה יכול לדבר עליהם, אבל ביטחון ישראל היה במרכז חייו".
"הוא ידע לפתור הכול"
בין הקולגות של זילבר נמצא גם חברו הטוב, אל"מ במיל' ותושב מודיעין לשעבר, אודי רם (67), השניים הכירו כשכנים ועברו יחד דרך מקצועית ארוכה. "זו היתה חברות לאורך כל החיים, גרנו באותה שכונה ברעות, המשפחות היו חברות וגם נפגשנו בצבא", מספר השבוע רם, "אני שירתתי ביחידה טכנולוגית של מודיעין והוא היה בפיתוח מערכות בחיל, זה היה שילוב של ידע שלו וצורך שלי, הוא היה המהנדס, האיש שידע לפתור הכל, ואני איש השטח שצריך פתרונות, כשהיו בעיות הנדסיות הוא היה איש מקצוע מהטובים שיש, הידע היה בסיס לכל עבודתו.
"היה לנו פרויקט בתחום המבצעים המיוחדים שדרש פיתוח הנדסי מורכב למכשיר ורק ראובן הצליח למצוא פתרון. גם אחרי השחרור כשעסקתי בפרויקטים בתחום האזרחי ידעתי שכל עצה שלו זהב. אני עוסק בחקלאות מדעית, היה לי פרויקט גדול בברזיל במסגרתו היינו צריכים להטיס חיישנים והיתה בעיה, טלפון אחד אליו לארץ והוא פתר הכל".
קראו גם:
לאור תפקידו הרגיש והמורכב בצבא ולמרות גילו, רם גויס למילואם עם פרוץ המלחמה. "היום אני עובד על הדוקטורט שלי ומרצה אבל כשקראו לי התייצבתי, אין לי ספק שאם ראובן היה במיטבו הוא היה מצטרף אליי, לא היו מוותרים עליו".
"היתה בו אופטימיות מדהימה"
לפני 4 שנים, כשהוא בשיא עבודתו חל שינוי בזילבר. "הוא היה אדם מאוד יוזמתי, תמיד עשה או תיקן משהו ופתאום שמתי לב לעייפות, לבהייה, בתי הבכורה ילדה תאומים וכשהיינו הולכים לעזור לה הוא היה נרדם, זה לא התאים לו. הרופאה צחקה עליי, אמרה שיש לי בעל חתיך ואני סתם מגזימה, אבל יום אחד הוא התחיל לפרכס בעבודה, פונה לבית החולים ושם גילינו שהוא חולה בסרטן מוח GBM שנחשב מאוד אגרסיבי והוא כבר היה בשלב 4, תוחלת החיים נעה בין 4 ל-10 חודשים.
"אבל ראובן תמיד היה לוחם, הייתה בו אופטימיות מדהימה, כשלמישהו היה קשה הוא נהג לומר 'מה זה בשבילנו אם ב-48' הטסנו פנטומים?', כמובן שלא היו פנטומים ב-48' אבל זה היה ביטוי שלו לכמה שאדם מסוגל לעשות הכל.
"אנשים אמרו שאם מישהו יכול להילחם בסרטן הזה זה רק ראובן והם צדקו, ארבע שנים הוא נלחם במחלה, חבש קסדה מיוחדת שעזרה לו, קיבל חיסונים בגרמניה ואפילו היתה הפוגה של כמעט שנתיים וחצי, ניצלנו כל רגע, עשינו טיול ג'יפים בגאורגיה, טיילנו במרוקו וטסנו עם הילדים לאיסלנד, גם כשהוא היה חולה הוא מעולם לא הפסיק לחיות.
"המנהל שלו מאלביט היה בא לבקר ואומר לו שיש פרויקטים גדולים שמחכים לו וראובן היה אומר 'תראה מה קרה לי בראש מעודף שימוש', הוא תמיד שמר על חוש הומור. אבל במחלה הזאת זו לא שאלה של אם אלא של מתי, ידענו שהיא תחזור".
"היה כלוא בגוף שלו"
כמו כל ישראלי, גם עבור זילבר השבעה באוקטובר היה נקודת מפנה, האיש שכל חייו פעל לפיתוח מערכות הגנה נאלץ לראות את המראות הקשים של מלחמת חרבות ברזל. "הוא לא האמין איך עוללו דבר כזה. כאב לו מאוד אבל מצד שני הוא גם בחן וראה את הפיתוחים עליהם עבד.
"בתקופה הזאת הוא כבר היה כלוא בגוף שלו, היה מאוד קשה לראות את זה. ארבע שנים בדיוק אחרי גילוי המחלה, ב-11 במרץ 2024 הוא נפטר, כיבדנו את רצונו לא להנשים אותו וכולנו היינו סביבו, גם אימו בת ה-91. היתה לו לוויה מאוד מרגשת, מאות באו ללוות אותו, אנשים מכל מיני מעגלים שונים בחייו. הוא הלך לדרכו ואנחנו נשארנו עם החלק הקשה, לחיות בלעדיו, להנציח את סיפור חייו על מצבת אבן. למרות הכל, אין לי ספק שהוא מתבונן מלמעלה ומרוצה מכל מה שהשיג".
