במשך שנים עמד בית הכנסת בשוהם ללא שם. "בית הכנסת בשכונה ט'" כך קראו לו. פעמים רבות התורם ניסה לקרוא לו בשם מסוים והתחרט. לפני תשעה חודשים נהרג לוחם שריון סמ"ר אור ברנדס, תושב השכונה שנהג להתפלל במקום מאז שהיה ילד. בשבוע שעבר לראשונה קיבל בית הכנסת שם ("משכן אור"), כשנחנך בטקס מרגש על שמו של ברנדס ז"ל.
בראיון מרגש מספרים הוריו של אור, שמחה ומאיר על בן הזקונים שהיה מלא חוש הומור ושמחה, זה שדאג להעלות את המורל לחיילים, לשמח את ששת האחיינים ולהיות האוזן הקשבת לכולם. וגם על הערב המרגש, רגע לפני החגים. "בראש השנה נתפלל כאן ואבקש מאלוהים שייתן לנו כוח להמשיך לחיות לאורו של אור".
"היה פסיכולוג בנפשו"
ברנדס, ששירת כנהג טנק בגדוד 82 שבחטיבה 7, למד בישיבת שלהבת, היה מדריך שבט הרועה בבני עקיבא והמשיך לישיבת הסדר במעלה גלבוע. הוא בן הזקונים של שמחה ומאיר (מיקי) ואחיהם של ברק (34) וספיר (31)
"הוא היה איש ספר, לכל מקום הלך עם ספר בידו", מספר אביו, "מספרי פילוסופיה ועד הארי פוטר, סיפורת והגות, הכל עניין אותו. בטנק לצידו מצאו לא פחות משישה ספרים, בכל אחד מהם סימנים במקום בו עצר".
ברנדס התגייס לשריון והמשיך לקורס מפקד טנקים, שם נשאר בתחום ההדרכה. לאחר השירות חתם חמישה חודשי קבע ואז המשיך לגרעין חברתי מעורב בעכו. "בסוף הצבא הוא הוריד את הכיפה, מהרגע הראשון היה ברור לנו שאלו החיים שלו והוא כמובן המשיך להיות אותו אדם טוב לב שמפיץ אור. אחרי טיול בהודו הוא למד פסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה בבאר שבע, אבל בכנות הוא כבר היה פסיכולוג בנפשו מגיל צעיר.
"בכל מסגרת הוא היה זה שעוזר לאחרים להשתלב, פותר להם בעיות ומסייע למי שמתקשה. כל ערב היה מגיע חניך אחר למה שאור היה מכנה 'שחנ"שים' שזה בעצם שיחות נפש, הוא היה חבר מדהים ואוזן קשבת לכולם.
"הוא הקליט פודקאסט בשם "מבוא לפסיכולוגיה בגרוש", על בסיס החומר בקורס "מבוא לפסיכולוגיה" שנלמד בשנה הראשונה לתואר, מרצים שלו אמרו שמדובר בתוכן ברמה הגבוהה ביותר, אחד מהם סיכם את זה במשפט 'זה מקרה שאור התלמיד ואני המרצה, בקלות זה יכל להיות הפוך', הייתה לו הבנה מדהימה לנפש האדם".
מרים את המורל בקשר
את אותה הבנה רגישה ויוצאת דופן ברנדס ארז איתו לשדה הקרב ב-7 באוקטובר. "אור היה בנתניה עם חברים טובים משוהם, בכל שנה הם חוגגים יחד את שמחת תורה. בעשר בבוקר כבר הגיע הביתה לארוז תיק והוקפץ לנקודת גיוס. הוא ידע שהוא הולך למלחמה והוא ידע שזה יקח זמן רב. כמובן שמאוד דאגנו, אחרי 10 ימים בצפון העבירו אותם לדרום והם היו הכח הראשון שנכנס לעזה עוד לפני התמרון. אור הרגיש שצריך להעלות את המורל של החיילים, להכניס בהם רוח ושמחה והוא השתמש בקשר הצבאי כדי לעשות את זה.
"ביום שישי הראשון של המלחמה הוא שר מהקשר בטנק 'יה אכסוף' (פיוט לשבת), אחר כך הוא עשה הכל כדי לרומם את הרוח של החיילים, ראיונות, חידונים, שירים וסיפורים. היו כאלו שסיפרו שלא פעם ויתרו על שינה כדי להאזין לו, חיילים ביקשו לשמור דווקא בשעות שדיבר. לצד הרגישות היה לו גם הומור יוצא דופן, הוא תמיד שאל בסוף הריאיון 'אם היית יכול למלא אמבטיה, במה היית ממלא אותה?' חלק ענו סיגריות, אחרים ממתקים, כל חייל ומה שהיה חסר לו".
בראיון עימו בעיתון "במחנה" סיפר אור בעצמו על הפעילות: "בשלב מסוים במלחמה העייפות התחילה להצטבר ולאנשים נהיה קשה יותר. כדי לעזור לאנשים בפלוגה להתמודד עם העייפות בזמן שמירות, שזה זמן מת, התחלתי לעשות פודקאסט, שיעזור לאנשים להישאר דרוכים. קראתי לזה 'בסלון של עגלון'. אני עולה בקשר ומראיין אנשים, הסדירניקים בפלוגה עפים על זה, הנדסה או גולנצ'יקים, זה נותן להם מקום לשיתוף. 'יאללה חבר'ה איך אתם מרגישים? מי רוצה להתראיין?'. אני שואל אנשים איפה הם היו ב-7 באוקטובר, מי מחכה להם בבית. ראיינתי מ"מ שנולדה לו בת והוא יצא ליומיים וחזר אלינו ללחימה, כל הפלוגה הקשיבה לראיון הזה. אני עושה גם משחקים, דברים יותר שטותיים".
"לא ידעתי איך קוראים לי"
פעמים ספורות ברנדס הספיק לבקר בבית, אך כל ביקור היה עולם ומלואו. "הספקנו לחגוג לו יום הולדת 25 יחד, יום אחד הוא התקשר לומר שהוא בדרך ומתחשק לו ארוחה עירקית, אשתי חזרה מהעבודה במיוחד להכין לו. בשבת האחרונה שביקר הוא היה מאוד עסוק, ביקר את סבתו, את כל החברים באזור, במוצ"ש עוד הספקנו לראות משחק כדורגל יחד. ביום ראשון הלכנו להוציא את אחיינים שלו מהמסגרות, שיחקנו איתם ואכלנו יחד צהרים. הם קראו לו 'דודה שרופה' כי יש לו 6 אחיינים ואחייניות שמאוד אהב.
"אני זוכר שהוא עיכב אותי כדי להספיק לקנות לכולם מתנות לחג חנוכה ועוד מתנת יום הולדת לאחיינית שלו. בשבעה שלו הדלקנו נר ראשון, כאילו הכין הכל מראש".
ימים ספורים לאחר מכן הגיעה הבשורה המרה לבית משפחת ברנדס. "כמובן שתמיד דאגנו, אבל סמכנו עליו. ידענו שהוא אחראי ובוגר ותמיד אומרים שבטנק הכל ממוגן. הוא סיפר שהם זהירים והכל סגור עם הגנות, אבל בפועל מה שקרה זה שבאותה שבת הוא אמור היה לצאת הביתה ובסגנון מאוד אופייני לו התעקש להישאר וכצפוי גם התנדב לרוקן את תרמילי הפגזים דרך תא הנהג. הוא היה החלל הראשון אחרי ההפוגה שלאחר עסקת החטופים, צלף שארב לו ירה כשאור הוציא את הראש במגנן ולא בלחימה.
"זה קרה ביום שבת ובצאת השבת אני ורעייתי יצאנו לקביעת מזוזה בבית החדש של בתי, טקס שנקבע לאותו ערב כי חשבנו שאור משתחרר שבת. רעייתי סיפרה לי שיש בחוץ אנשים שמחפשים כתובת, כפי שנדרש לעשות בלבוש אזרחי לפני שמגיעים למסור את הבשורה. האנשים הטובים של מודיעין ראו אותנו יוצאים מהבית והעניקו לנו עוד שעתיים של שקט בעולם שלנו, עוד שעתיים של חיים בעולם הישן, לפני שהחליפו למדים ודפקו בדלת רגעים ספורים אחרי ששבנו.
"מיד הבנתי מה קורה, כשהבן שלך בעזה אין סיבה אחרת לשלושה קצינים בדלת. אי אפשר להסביר מה עובר על אדם ברגע כזה, אתה מבין שמעתה החיים שלך משתנים, זה הופך אותך לאדם אחר, בחודש הראשון לא ידעתי איך קוראים לי. אתה בכלל לא מסוגל לעכל את גודל הכאב, לדעתי להורים שכולים צריך חודש של שבעה ולא רק שבוע וגם אחרי תשעה חודשים הכאב רק יותר קשה.
"יש הרבה מחשבות, איך נעבור את החגים? אנחנו אנשים אופטימיים, רוצים להתקדם, אבל יש כאן קושי עצום ואין לזה תרופה. העבודה, האמונה, המחשבות, הכל מושפע מזה. למזלנו יש בשוהם המון אנשים טובים, כל רגע דפיקה בדלת עם עוד משהו קטן, עוגה, עזרה, דברים קטנים שמצטברים לעזרה גדולה".
קראו גם:
"כאן הוא התפלל לראשונה"
מאז האובדן אור מונצח פעם אחר פעם ביוזמות שמשקפות את דמותו הייחודית. "חברים שלנו הקצו את תקציב מסיבת סיום ליום התנדבות בעמותה לילדים עם תסמונת דאון בה התנדב, הילדים מיד זיהו אותו בחולצות שלנו. ארגנו מרוץ בפתח תקווה לזכרו עם 300 איש שלבשו חולצות עם האמירה שלו 'כן כן תחייכו', הפועל פתח תקווה שיחקו לזכרו, כל חודש יש שיעור בליקוטי מוהר"ן שאור כה אהב וכל רב שאנחנו פונים אליו נענה בשמחה.
"לבית הכנסת בשכונה שלנו קוראים בית הכנסת שכונת ט' בשוהם, שנים לא מצאו שם ותורם שכמעט שינה את השם התחרט. זה מרגיש שהוא חיכה רק לאור. יש כאן שלוש תפילות ביום, שיעורי תורה וכמובן שמחות. זה בית הכנסת שאור אמר בו לראשונה 'אנעים זמירות' כילד דקלם 'במה מדליקים', היה חזן והתפלל.
"כל הילדות שלו הוא שיחק כאן בחוץ כדורגל, נכנס מזיע למזגן לבקש כוס מים. בראש השנה נתפלל כאן כולנו, ואני אבקש מבורא עולם שייתן לי כוח, בהמשך אני רוצה גם להקים ספרייה לזכרו. יש לי את דף הפייסבוק 'זוכרים את אור ברנדס' ומאוד משמח אותי שאנשים נכנסים וקוראים בו.
"יש לי מסר לאורו של אור, לכולנו דעות שונות, אבל מספיק עם 'אנחנו והם'. כולם יודעים ללמד תורה, הגיעה העת שנקשיב אחד לשני. בואו נחייה את האחדות ולא רק נדבר עליה, נשמור ונחבק אחד את השני. כי בין המשפחות השכולות כולם שונים אבל לגמרי שווים".
