ביום הולדתה ה-20 אורלי טליאס הייתה חיילת מאושרת שמאוהבת בלוחם השיריונר עוז צמח. שנה אחרי, זמן קצר לאחר יום הולדתה ה-21 הוא נפל בקרב, ביומה האחרון של מלחמת לבנון השנייה. מאז היא יצאה למסע החלמה במהלכו הגשימה את כל החלומות שרקמו יחד ואפילו נישאה לחברו לגדוד וקראה לבנה הבכור על שמו. היום היא חולמת לפתוח קבוצת תמיכה עבור צעירות רבות שאיבדו בשנה האחרונה את אהובן במלחמה.
"אפילו בחרנו שיר לחתונה"
טליאס (39) תושבת שוהם נשואה לדולב (39) אם לאמיתי עוז (11) דריה (9) ואריאן (5) ובעלת עסק לכלבנות טיפולית הב Friend, אבל לפני 18 שנה כל החלומות האלו נראו לה בלתי ניתנים להשגה. "אם הייתי מספרת לאורלי בת ה-21 שככה ייראו החיים שלה לא הייתי מאמינה לעצמי, באותו רגע הכל הופך שחור, את לא מסוגלת להאמין שיגיע יום ותיכנסי לזוגיות, תקימי משפחה ותגשימי את עצמך בלעדיו".
היא נולדה וגדלה בירושלים, בצבא שירתה כמדריכת שריון בבסיס ליד אילת ושם פגשה את סמ"ר עוז צמח, מפקד טנק ולוחם שריון בגדוד 53 חטיבת 188. "תמיד היה חיבור בין המדריכות למפקדים, אז חשבתי שזו רק ידידות. ביום הולדת 20 שלי עוז קנה מאפינס מהשק"ם, הוסיף נר ועשה לי חגיגה קטנה ליד מגורי הבנים. זה מאוד ריגש אותי שהוא זכר וטרח, ישבנו שם על הספסל ודיברנו שעות, נוצר חיבור שקשה להסביר במילים. הנייד שלי היה מלא שיחות שלא נענו כי חברים ארגנו לי מסיבת הפתעה, אבל הערב הזה שינה הכל, הפכנו לזוג ומהרגע הראשון דיברנו על העתיד.
"זו הייתה אהבה ראשונה לשנינו אבל היו לנו שיחות שלא התאימו לזוגיות של שנה, עשינו תוכניות איך נטייל בעולם, איפה נגור, מה נלמד ואיך עוז יציע לי נישואים, אפילו בחרנו שיר לחתונה.
"הוא גדל בבית מלא בעלי חיים. כל חתול פצוע או כלב אבוד עוז היה מטפל בו, הוא לימד אותי חמלה לבעלי חיים ואנשים, לימד אותי איך לאהוב את עצמי ומה מגיע לי בזוגיות, על נתינה ללא גבולות ואהבה אינסופית. הוא העביר לי כל כך הרבה ערכים וחלומות, כל העתיד שלנו היה מתוכנן".
"מסך שחור ירד על החיים שלי"
לימים טליאס השתחררה וביום ההולדת 21 שלה צמח לא ויתר על החגיגה ונסע מהבסיס ברמת הגולן בתחבורה ציבורית רק כדי לברך אותה. "הוא קיבל אישור מיוחד, הגיע רק בערב. הייתה לנו ארוחה רומנטית ובדרך הוא גם הספיק לכתוב לי ברכה, שלימים היא הפכה לצוואה שלו עבורי. הוא כתב שהוא רוצה שאהיה מאושרת, שאצליח בחיים ואמצא בן זוג יצירתי, זו הייתה בדיחה עצמית אבל משהו במכתב הזה הרגיש לי כמו איחולים אחרונים.
"למחרת בבוקר ליוויתי אותו לתחנת האוטובוס והמשכתי לעבודה, אבל אז הוא שוב חזר, אני לא זוכרת כמה אוטובוסים הוא פספס, אבל הוא פשוט לא הצליח ללכת. כל פעם חזר לעוד חיבוק ועוד נשיקה, קפץ לסופר ממול והביא לי שוקולדים כמו שאהבתי, ממש לא הצליח לשחרר. הייתי בהיי מטורף, כולם בעבודה ראו אותו, חילקתי להם את השוקולדים, לא העלתי על דעתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותו".
ב-12 באוגוסט 2006, יממה בלבד לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה במלחמת לבנון השנייה, עוז וצוות הטנק שלו נשלחו למשימה עליה קיבלו את צל"ש אלוף פיקוד. עוז היה מפקד הטנק, לצידו היה הטען, סמ"ר הרן לב (20), התותחן, סמל ינון ניסן (19) והנהג סמ"ר דן ברוייר (19). הצוות של עוז הבין שטנק אחר נתקע בקו האש וחזר לחלצו תחת מטר טילים, רגע לאחר החילוץ הטנק של עוז ספג פגיעה וכל חברי הצוות נהרגו במקום.
"אחיו יוסף התקשר אליי ואמר שעוז נפל בקרב. בשנייה מסך שחור ירד על החיים שלי. כולם הגיעו אליי, לקחו אותי לבית שלו, ללוויה, לשבעה, לוקחים ומביאים אותי, ואני בהלם, שום דבר לא בשליטה שלי".
"לקח לי זמן לבחור בחיים"
"החיים שלי התחלקו ללפני ואחרי, נשברתי וכל מה שזכרתי מהדמות של אורלי הנערה נשבר לרסיסים. כל דבר הפך לחסר משמעת, בלי החצי השני שלי הרגשתי ריקה. גם אחרי שחיברתי את החלקים מחדש אני כבר לא אותה אישה, היום יש לי פחדים אחרים, מניעים אחרים, לקח לי זמן לבחור בחיים.
"הקשר עם המשפחה של עוז היה מאוד משמעותי, הם תמכו בי ובחרתי לחיות עם הכאב. חסכתי כסף ויצאתי לטיול בעולם שאני ועוז חלמנו עליו, בגלל החיבור של שנינו עם חיות החלטתי ללמוד כלבנות טיפולית, זה מקום של טיפול ונתינה שמגיע ישירות מעוז, בעצם הגשמתי לבדי את כל מה שחלמנו יחד. בהתחלה זה לא מובן מאליו, את לא מסוגלת לדמיין את עצמך בזוגיות, מגשימה את עצמך או מקימה משפחה בלעדיו".
אבל אז בצירוף מקרים בתי נתפס החיים מזמנים לטליאס הזדמנות לפרק חדש. "אחרי הטיול הגדול נרשמתי לקורס של שדות התעופה, היה שם בחור בשם דולב ובגלל שכל יום היה מבחן התחלנו ללמוד יחד. לראשונה נוצר לי חיבור עם מישהו שהוא לא עוז, היינו יושבים יחד ללמוד והיה ברור שיש מתח באוויר. באחד הערבים השיחה זרמה לצבא, הוא סיפר לי שהוא שירת בחטיבה 188 ושבצבא הוא איבד חבר בשם עוז צמח, הייתי בשוק, בקושי הצלחתי להשיב לו 'גם אני'. באותו רגע הסתכלנו אחד לשני בעיניים וכל האסימונים נפלו".
"היינו צריכים זמן לעכל"
השניים מבינים כי למרות שכבר שבועות הם לומדים יחד, למעשה הם נפגשו לראשונה לפני יותר משלוש שנים. "דולב ועוז היו חברים, עוז תמיד היה מספר לי עליו, פגשתי אותו בבסיס כמה פעמים. אני זוכרת שכל פעם שהבאתי לעוז ממתקים הוא חלק איתו ודולב שבכלל היה בזוגיות היה מתעניין בשלומי אחרי השחרור.
"כשעוז נפל דולב גר בחו"ל ולכן לא היה בלוויה ובשבעה. ההבנה שאנחנו מכירים דרך עוז הייתה שוק, בימים שלאחר מכן דולב תפס מרחק, שנינו היינו צריכים לעכל את זה, לא ידענו איך להכיל את הסיטואציה. אחרי הקורס דולב התקשר, אמר שלמרות ההלם הוא מרגיש שיש פוטנציאל גדול לקשר, אבל אני סירבתי, אמרתי שזה מורכב מדי. דולב לא ויתר ובסופו של דבר שכנע אותי שנצא לבירה כידידים, כבר במפגש הראשון היה ברור לאן זה הולך".
איך הסביבה קיבלה את זה?
"ההורים של עוז מאוד תמכו ועודדו, הם שמחו עבורי, הם כמובן השתתפו בכל השמחות שלנו ולמרות תחושת ההחמצה הם תמיד שם עבורי. כשהתארסנו דולב בא איתי לאזכרה בהר הרצל, פגשנו שם חברים מהצבא והם אמרו לדולב שהם שמעו שמגיע לו מזל טוב והוא התארס, והוא השיב להם 'מגיע לנו מזל טוב'. זה היה שוק עבורם, כבר שנים הם מכירים אותי כ'חברה של עוז'. גם העובדה שנפגשנו בנסיבות כל כך מקריות ולא קשורות הפכה את זה ליוצא דופן.
"אין ספק שעוז גאה ושמח בבחירה שלי, שזה מה שהוא היה מאחל לי ורוצה עבורי. היום דולב הוא כמו בן עבור הוריו של עוז, חיים ואלישבע, והילדים שלי רואים בהם סבא וסבתא לכל דבר. דולב לוקח חלק משמעותי בהנצחה של עוז ומסייע לנו בכל פרויקט הנצחה, זכיתי בבן זוג ואבא מדהים לילדיי".
קראו גם:
לעזור לאחרות לבחור בחיים
במסגרת עבודתה, טליאס מעבירה שיעורים בבתי ספר ובבית החולים גהה. "יש לי מערך שיעור שלם על עוז, תמונתו תלויה בקליניקה שלי ובני הבכור, אמיתי עוז נקרא על שמו, כי היה לי חשוב להמשיך את המורשת שלו. היום אני רואה את אמיתי מטפל בחיות פצועות ומגלה את אותה חמלה מוכרת. יש לנו כלבה סיעודית, חתולים וסוסה וכל ילדיי ירשו את האהבה והחמלה לבעלי חיים.
לצד ההנצחה, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל טליאס מנסה לסייע לבני ובנות זוג צעירים שמתמודדים עם כאב תהומי. "אני רואה אותם, יודעת מה הם עוברים ובאיזו דרך הם עוד עומדים לצעוד, מכירה את תחושת האובדן והחלל שנוצר. המלחמה גרמה להכרה גדולה יותר בבני זוג שלא הספיקו להקים משפחות.
"יחד עם חברתי עובדת סוציאלית קלינית שאיבדה את בן דודה ב-7 באוקטובר, אנחנו מתכוונות להקים קבוצת תמיכה עבורם. למרות שלא קל עבורי להיות במקום החשוף של הנערה שאיבדה אותו, לפעמים כובע המטפלת יותר קל לי".
מה היית רוצה לומר להן?
"חשוב לי שהן ידעו שעם הכאב והאובדן יש גם חיים, את לא מסוגלת לדמיין את זה בהתחלה, זה לא נראה לך הגיוני אבל זה קורה. יש תקווה. אנחנו יכולים לבחור איך נחיה. אני מאמינה שעוז יושב למעלה וגאה בי. ביום ההולדת 21 הוא ביקש שאהיה מאושרת ואני מקיימת את הצוואה שלו".
