חודש חלף מאז שפרצה המלחמה, ולמרות הזמן הרב יחסית, רבים שנלחמו ועדיין נלחמים בגזרות השונות, סוחבים איתם את זוועות אותו בוקר חג שמחת תורה, 7 באוקטובר. בהם גם יוסי טובור, 44, תושב שכונת נופים במודיעין, סא"ל במילואים, המשרת מזה חמש שנים בחטיבה הדרומית, הממוקמת בבסיס הסמוך לקיבוץ רעים.
סא"ל טובור, נשוי ואב לשישה, מנכ"ל שתי חברות עסקיות, הוא חבר בקהילת מיתר בשכונת אבני חן בעיר, ובשבת ההיא התעורר לקול האזעקות ורעשי הנפץ שנשמעו היטב ברחבי מודיעין והסביבה.
מאחר ותפקידו בחטיבה מחייב אותו להימצא בשטח בכל פעם שמתרחש אירוע חריג, אפילו במקרים של ירי רקטות או חשש לחדירות מחבלים, סא"ל טובור לא חשב פעמיים ויצא לכיוון דרום, מבלי לדעת בכלל מה מחכה לו במרחק של שעה נסיעה מעיר מגוריו.
בוקר, 7 באוקטובר
"כך היה בכל הסבבים האחרונים והמתיחויות האחרונות", מספר סא"ל טובור השבוע. "אני אפילו לא מחכה לקבל טלפון, מיד יוצא לשטח, וכך קרה גם בבוקר ה־7 באוקטובר".
"האירוע פוגש אותי בשעה שבע וחצי כשאני שומע פיצוצים בלי הפסקה, וזה נשמע לי מוזר, ואני אמנם חובש כיפה ושומר מסורת, אבל בגלל התפקיד שלי במילואים הטלפון איתי, וכשבדקתי את הנייד הופתעתי לראות שלא קיבלתי שום הודעה מהיחידה".
בתוך זמן קצר הבין סא"ל טובור כי משהו לא טוב מתרחש בדרום. "אמנם לא היה קשר עם האוגדה, אבל מצד שני אני בקשר עם גורמי החירום ביישובי העוטף, ומשם קיבלתי הודעות על מה שמתחולל אצלם", הוא משחזר. "הבנתי שהמצב ממש חמור, כי יש הרבה מאוד גורמים צבאיים שאני אמור לשמוע מהם לפני שאני מקבל הודעות אימה מתושבים. נחרדתי מכך".
ההיתקלות
הוא לא המתין זמן רב. דקות ספורות חלפו מהרגע שקיבל את הודעות המצוקה מהאנשים ביישובי העוטף ועד שלבש את המדים ולקח איתו את האקדח שבבעלותו.
"הגעתי לאיזור דרך אופקים, מאחר וזו הדרך הקצרה לאוגדה, וכבר שם זיהיתי גופה על הקרקע ולידה איש ביטחון", מספר סא"ל טובור. "למרות מה שראיתי, המשכתי בתנועה לכיוון האוגדה, והגעתי לצומת מעון, שהוא חלק מכביש שחוצה את הגיזרה, ואני מגיע לצומת טי, מאט טיפה לפני הפנייה, מתקרב לצומת ורואה גופה שאין אף אחד לידה".
"האטתי באופן טבעי כדי לא לקחת סיבוב מהר מדי, ואיך שהגעתי לצומת יצאו מולי שתי חוליות מחבלים". בשניות הראשונות סא"ל טובור לא הבין מי ניצב לפניו, ואפילו חשב לשבריר שנייה שייתכן ומדובר בחיילי צה"ל, אבל תוך זמן קצר נקלע לזירת קרב, כשהוא לגמרי לבדו.
קראו גם:
"בהתחלה באמת הייתי בטוח שאלה חיילים, כי הם היו מצוידים היטב, אבל מהר מאוד הקליע הראשון פגע בשמשת הרכב", הוא משחזר. "לחצתי הכי חזק שיכולתי על הגז, שברתי שמאלה, וזה היה מזל, כי אם הייתי פונה ימינה הייתי נכנס לפנייה בה הסתתרה חולייה נוספת של מחבלים".
"הקליעים ניפצו את כל חלונות הרכב והיה לי מזל גדול, אבל בשלב מסוים הרגשתי חבטה אדירה ברגל, מה שאח"כ התברר כרסיס שחדר לי לרגל דרך הנעל".
דווקא ברגעים אלה, כשהוא פצוע ומנסה לנוס על נפשו, כבה מנוע הרכב של סא"ל טובור. "הרכב שבק חיים. יצאתי החוצה, וממרחק של כמה עשרות מטרים התחלתי לנהל קרב עם המחבלים", הוא מספר. "בעודי רץ במהירות, ראיתי שלוש מכוניות של אזרחים שהרגו אותם תוך כדי נסיעה, ולמזלי הצלחתי לפגוע במחבל אחד, וזה גרם להם לשנייה לכרוע ברך ולתפוס מחסה".
ההשהיה הקצרה מאוד בקרב הסוער איפשרה לסא"ל טובור לטעון מחדש את האקדח שלו. "החלפתי מחסנית, ומיד לאחר מכן ירדתי לשול המזרחי של הכביש ורצתי לכיוון דרום. כל הזמן הזה אני מבין שהם רצים אחריי, הם במרדף, ירי מסביבי ללא הפסקה".
בשלב זה הבין סא"ל טובור כי הדרך היחידה בה יוכל להינצל, בעודו רץ בשטח פתוח, היא למצוא מחסה. "חיפשתי מקום להסתתר. בראש רצה לי המחשבה לא להיחטף. רצתי בערך 400 מטרים וקפצתי לתוך ערימה של גזם", הוא מספר. "תוך כדי קפיצה פרקתי את הכתף, השתטחתי הכי קרוב שאפשר לרצפה עם האקדח ביד מכוון לכיוון פתח המחסה, והם צימצמו סביבי. שמעתי דריכה שלהם על העשב היבש ואני מבין ערבית ושמעתי שהם מחפשים את 'הקצין היהודי'. הבנתי שאני על הכוונת".
הפינוי
מאחר והוא עשה את דרכו לכיוון מחנה האוגדה, מבלי לדעת שבאותו הזמן מתנהל במקום קרב עקוב מדם, ניסה סא"ל טובור ליצור קשר עם אנשי האוגדה.
"מרגע שירו עליי הסתמסתי עם אנשי מחנה רעים, ומיד כשנתקלתי שלחתי הודעה לקצינה התורנית במחנה, ואפילו שלחתי מיקום שלי ותיאור של הרכבים שהם נעו איתם, כנראה רכבים שגנבו ממי שרצחו", משחזר סא"ל טובור. "ביקשתי מהקצינה לשלוח מסוק קרב ומסוק אכן הגיע, אבל הוא לא ירה, לא ברור למה, סימסתי לקצינה שאם יש קשר עם הטייס שיירה, אבל זה לא קרה, זה היה בשעה 10:06 בבוקר".
לקראת השעה 11:00, שעה ארוכה אחרי שנכנס למחסה, הגיע אל האיזור כוח של לוחמי צה"ל. "התחיל קרב של הכוח, שהגיע מול המחבלים על הכביש, והכדורים שרקו לידי. שמעתי שהחיילים סורקים לאחור וחששתי להרים ראש כי פחדתי שיחשבו שאני מחבל. היה שם כאוס גדול", מספר סא"ל טובור. "בסופו של דבר הכוח עזב ונשארתי בשטח עד השעה שלוש אחר הצהריים, ובשעה אחת וחצי בערך עבר לידי טנק. תיעדתי אותו בצילום וידאו בנייד, אבל לא הצלחתי לקרוא לחיילים, באמת פחדתי שיפגעו בי ויחשבו שאני מחבל, הבנתי שיש טירוף בגיזרה".
לאחר שעות ארוכות של חרדה, קצת לפני השעה ארבע אחר הצהריים, כוח בראשותו של קצין בשם שחר, סמג"ד מבה"ד 1, חילץ את סא"ל טובור מהשטח. "שחר פינה אותי לאופקים ומשם לבית החולים סורוקה, אז הצלחתי לנשום קצת, ובמקביל קיבלתי טיפול", מספר סא"ל טובור, "ואובחנתי עם קרע בגיד הכתף ופגיעה ברגל מרסיס".
הנס
כמה שעות נוספות חלפו לפני שבני משפחתו של סא"ל טובור שמעו על המתרחש, וזאת בעיקר בשל העובדה שמשפחתו שומרת שבת. המפגש עם רעייתו שהגיעה במוצאי שבת לבית החולים ריגש אותו מאוד.
"כשהייתי במסתור הייתי בטוח שזה הסוף, ושלחתי להם הודעה שאני אוהב אותם ושישמרו אחד על השני", מספר סא"ל טובור. "אפילו הסרטתי את עצמי, כדי שיישאר משהו אם זה ייגמר ברע. סיפרתי מה קרה לי, אבל תודה לאל, עם השגחה עליונה ולא מעט מזל, זה הסתיים ככה".
4 צפייה בגלריה
"בלילות מאז אני לא מצליח להירדם". סא"ל טובור עם שחר הקצין, שהיה בין מחלציו
(צילום: פרטי)
"פעלתי במטרה לנהל מלחמה, הסתתרתי, עברתי ממצב של התקפה למצב של הישרדות, וכנראה שרצף ההחלטות שקיבלתי, והכדורים שלא פגעו בי, הצילו את חיי. מישהו כנראה החליט שבשבת אני לא אמור למות".
המחדל
שבוע וחצי לאחר האירוע הקשה והפציעה שספג, כבר חזר סא"ל טובור לשטח, המקום בו הוא מרגיש צורך להיות בימים אלה, למלא כל תפקיד שיוכל. "חזרתי לתפקיד שלי כמעט באופן מלא, ולאט לאט המצב שלי משתפר", הוא אומר השבוע, "ואני משער שאצטרך בעתיד להתמודד עם מה שקרה".
"הייתי בעבר בהרבה אירועים טרגיים, אבל מה שקורה לי עכשיו לא קרה לי מעולם. בלילות מאז אני לא מצליח להירדם. במהלך היום אני טרוד, אבל בלילה כשאני נכנס לשק השינה והתמונות חוזרות, והקולות בערבית, אתה לא נרדם, אתה עובר שעה אחר שעה ומבין שאתה בתוך סיוט". בימים אלה, בעיצומה של הלחימה הקשה שכלל לא ידוע מתי ואיך תסתיים, מפנים סא"ל טובור כי התקופה הקרובה תהיה מורכבת וקשה.
"נוצר משבר אמון חריף מאוד בין תושבי העוטף היקרים לבינינו, אנשי צה"ל", אומר סא"ל טובור, "ולמרות שהם מאמינים בנו, יש הרגשה שזה לא ממש 'שלם'. היו לי רגעים בשבועות האחרונים במפגשים מולם שרציתי לקבור את עצמי".
"גם פה נצטרך לבנות מחדש, זה פצע שייקח לו המון זמן להגליד, זה סיפור קשה מאוד. ברמה האישית, הסיטואציה בה הייתי, לבד לגמרי, בודד במערכה, מתחברת לגמרי לתחושה של תושבי העוטף".
"אני מבין את הקושי, את זה שאנשים נשארו לבדם, ובמשך שעות קראו בקבוצות וואטסאפ יישוביות על שכנים וחברים שנרצחים ונטבחים, והחיילים הראשונים הגיעו רק אחרי כמה שעות, אין מה לומר".
