גלית אלקלעי (53) זוכרת את היום ההוא לפרטי פרטים. היכן היתה, מתי שבה הביתה ולמי התקשרה, ואיך לבה התמלא בדאגה לבעלה, סג"ד רפי אלקלעי, מפקד קורס הצוערים של השב"ס.
קראו גם >>
עשר שנים חלפו מאז אותו יום נורא, כשהלהבות שכילו את עצי יערות הכרמל אחזו באוטובוס עמוס בצוערים של שירות בתי הסוהר וגרמו למותם של 44 בני אדם.
אלקלעי, בן 44 במותו, התגורר בלפיד עם אשתו גלית וארבעת ילדיהם (דוד, 26, אורי, 22, שירה, 19 ואודיה, 13). בעשר השנים שחלפו מאז האסון שטלטל מדינה שלמה, כל יום מוליד התמודדות חדשה עבור המשפחה הפצועה. "הגעגועים הופכים חזקים יותר והכאב מתעצם", היא אומרת בדמעות. "זה באסה להישאר לבד והבדידות חונקת. למדתי לשים את הכאב בצד ולשלוט בו, לדעת מתי לשלוף אותו ומתי לא. הזמן לא מרפא אבל למדתי לחיות איתו".
אהבה ממבט ראשון
אלקלעי גדל ולמד בירושלים. "הכרתי אותו כשהיה בן 18 ואני בת 17", מספרת גלית. "אני הייתי בבני עקיבא והוא בצופים הדתיים. הכרנו בתחנת אוטובוס. הוא ראה אותי ומיד אמר לחבר שלו, 'איתה אני אתחתן'. ובאמת, אחרי חמש שנים התחתנו. זה היה רפי, תמיד ידע להשיג את מה שהוא רוצה. בצבא הוא שירת בגבעתי ואחר כך למד עבודה סוציאלית וקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית. למדנו ביחד בירושלים ובשנת 89' התחתנו. אני הייתי אז בת 22 והוא בן 23. חמש שנים היינו זוג בלי ילדים ומאוד נהנינו זה מזו.
"הדפוס שבנינו כזוג המשיך כמשפחה. תמיד הקפדנו על חופשות זוגיות ועל הביחד בימי שישי. רפי עבד מאוד קשה אבל יום שישי תמיד היה שלנו. היתה בינינו חברות מאוד חזקה. במהלך היום תמיד היו כמה שיחות טלפון והיו שיתוף והכלה, וכל זה נמשך גם אחרי שנולדו הילדים. מבחינתי נקודת האור היא כמה טוב שהיה לנו ב־27 השנים שלנו ביחד. שנים חזקות, טובות ואהובות".
בתום לימודיו החל החל רפי לעבוד כמנהל הוסטל לאנשים עם צרכים מיוחדים ובהמשך ניהל מערך של תעסוקה ברמלה, עבד בבית אקשטיין והתגייס לשב"ס. "הוא היה איש של אנשים", מספרת גלית. "במקביל לשב"ס עשה מילואים משמעותיים כסמ"פ טירונים בגבעתי. אבל יותר מכל דבר אחר, המשפחה היתה בראש סדר העדיפויות שלו.
"הוא היה מאוד משפחתי, אפילו יותר ממני, מבשל, עושה מקלחות לילדים, מכין ארוחת ערב ומשקיע בכריכים יצירתיים. היו בו חיות, יצירתיות ועומק בכל דבר שעסק בו. היו לנו המון שיחות בלילות אחרי שהילדים נרדמו. בשנים האחרונות אני מבינה עד כמה כל זה לא מובן מאליו".
את שירותו בשב"ס החל אלקלעי בתפקיד ביטחוני בכלא גבעון ברמלה, כסגן קב"ט של בית הסוהר. "הוא עבד המון עם הסוהרים, היה מאוד רגיש ונחוש והציב להם דרישות מאוד גבוהות. בהמשך הוא עבר קורס הדרכה בשב"ס ואז נכנס לבית ספר ניר, לפקד על קורסי מש"קים, ובהמשך החל לפקד בקורס קציני שב"ס".
אלקלעי, עובדת סוציאלית במקצועה, ניהלה לשכת רווחה בירושלים ושנתיים לפני האסון עזבה את עיריית ירושלים, הקימה קליניקה והחלה להדריך עו"סים ולטפל בילדים ומתבגרים פגועים ופגועים מינית. "טיפלתי במצבי טראומה ואובדן", היא מספרת, "אני מתמחה בילדים ונוער, ואחרי האסון התחלתי ללמוד משפטים, שזה היה הגשמת חלום משותף שלי ושל רפי".
תחושה רעה ביום האסון
בזמן האסון אלקלעי היה מפקד מחלקה בקורס. "ביום חמישי הם היו בפעילות שגרתית בקורס", נזכרת גילה. "אני הייתי עם אמא שלי בבית חולים כשרפי התקשר ב־13:30 בצהריים וסיפר שהוא יוצא לכלא דמון, כי יש שם שריפה והוא נמצא במרחק ארבע דקות מהמקום. הוא אמר שהנייד שלו לא יהיה זמין ושלא אדאג, וחזר כמה פעמים על 'אל תדאגי' ו'אני מאוד אוהב אותך'. בדיעבד זה היה מוזר". בזמן שאלקלעי יצא עם הצוערים במטרה להציל את האסירים שנלכדו בשריפה בכלא דמון, גלית המשיכה בסדר יומה כרגיל.
"בשעה 17:30 הגעתי הביתה ועמדתי לצאת לקליניקה, כשאורי הבן שלי אמר לי, 'אוטובוס של צוערים נתקע'. הוא שאל אם זה קשור לאבא ואני השבתי בשלילה, למרות שידעתי שזה האוטובוס שלו. יצאתי לקליניקה בתחושה שמשהו רע קרה. התחלתי לחלק משימות ולהתקשר למספרים שפורסמו. בדקתי אם רפי נמצא ברשימת הפצועים וביצעתי נוהל פיגועים מהצד שלי. לצערי גם באותו היום וגם אחריו נוכחתי לדעת שהצד המקצועי שבתוכי סייע לי אוטומטית, אפילו בלי להיות מודעת לכך. תפקדתי עשר, וידעתי שרק אחרי שמתפקדים מתפרקים".
כשנאמר לה שבעלה לא ברשימת הפצועים, התסכול גבר. "כל הזמן חייגתי לטלפון של רפי והוא לא היה זמין", היא אומרת. "ב־21:30 בלילה היתה דפיקה על הדלת. מקצין העיר הודיעו לי שרפי נעדר ולא יודעים יותר מזה".
היום היא כבר יודעת את כל הפרטים. "הם עלו לאוטובוס לכיוון כלא דמון", נזכרת גלית בדמעות, "הם ראו את השריפה מרחוק והגיעו לצומת בית אורן. המשטרה כיוונה את התנועה כדי שאף אחד לא ייסע שם, אבל לאוטובוס נתנו לעבור. הם הגיעו לסיבוב כשהשריפה פרצה. רכב של המשטרה ניסה לסייע להם ורפי ירד מהאוטובוס והציע שהם ימשיכו קדימה, אבל נאמר להם שלא כדאי, שיסתובבו ויחזרו אחורה. את כל הצוערים מצאו יחד עם רפי מחוץ לאוטובוס כשהם במעגל. לא היה להם לאן לברוח".
"הבדידות היא נוראית"
"כשקצין העיר עזב ניסינו לעכל את החדשות הקשות", נזכרת גלית. "למשמע המילה 'נעדר' היה בי צד אחד שהבין, וצד שני שלא רצה להבין. הלילה עבר, וגם ביום שישי עדיין לא ידענו בוודאות מה עלה בגורלו. ב־21:30 בלילה נשמעה דפיקה בדלת. אמרו לי, 'זהו. זיהינו אותו'. החלטתי שההלוויה תהיה ביום ראשון בצהריים בהר הרצל. האסון קרה בחנוכה ונהרגו בו 44 איש, בדיוק כמספר נרות החנוכה".
איך מסבירים לילדים קטנים אסון כזה?
"לאודיה הצעירה אמרתי שאבא לא יחזור אבל הוא איתה בלב. עד היום אנחנו מדברים על רפי המון. הוא היה אדם מאוד חי וצוחק והוא נוגע בכל רגע בחיים שלנו. אחרי מותו משהו ממנו נשאר בי ונמצא בתוכי".
איך אוספים את השברים וחוזרים לשגרה?
"החזרה למסגרות היא חלק קריטי בשיקום. גם אני חזרתי מיד לעבודה. לימדתי את הילדים לעשות את הסוויצ'ים - יש את הכאב ויש את היום־יום וצריך להיות בחוויה ובעשייה ביחד. למדנו כמשפחה לחיות את רפי. נסענו לכרמל, עשינו את הדרך האחרונה שלו ומאז אנחנו עושים את זה כל שנה. אנחנו חיים עם האובדן בדגש על לחיות. אני מדברת ומתייעצת עם רפי ויש לי איתו זוגיות, אבל אחרת. הרבה ממנו נמצא בתוכי. אני הייתי אדם מאוד רציני ורפי היה אחראי על הצחוקים. מאז האסון אני פתאום צוחקת יותר ובוכה יותר והצחוק והבכי משתלבים יחד. אני צוחקת את רפי ובוכה אותו. האובדן הוא סופי אבל ההתמודדות עם האובדן היא אינסופית".
חשבת על זוגיות נוספת?
"עברתי דרך. בהתחלה הכאב על רפי היה מאוד חזק, חשבתי איך הוא מפסיד ומפספס את כל הרגעים. עם הזמן הרגשתי שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי. לפני האסון לא ידעתי מה זה להיות לבד, והבדידות היא נוראית. בשנה האחרונה אמרתי, 'הלוואי שתהיה לי עוד זוגיות'. אם זה היה תלוי ברפי, הוא היה אומר לי, 'אם אני יכול, אשלח לך מישהו שיאהב אותך ויחבק אותך'. אבל קודם לא הייתי מוכנה לזה".