1 אלימות: מכבי חיפה מפוצצת משחק מול מכבי ת"א עם אבוקות; אוהדי הפועל ת"א תוקפים פיזית את שוער ראשון לציון מתן עמבר; ארגוני אוהדים קובעים פגישה לפני משחק כדי ללכת מכות עם אלות ודוקרנים; אוהדי הפועל ת"א בכדורסל מצוידים באמל"ח מחכים לאוהדי הפועל חולון, וזאת אחרי שכמעט הרגו אוהד הפועל חיפה במכות ואוהדי מכבי חיפה מרביצים לילד שהסתובב בקניון עם חולצה של בית"ר ירושלים.
ואם כל זה לא מספיק ולמרות שעל התפרעות ואלימות במרחב הציבורי כולאים כאן אנשים - בתי המשפט בוחרים בעונשים מגוחכים של הרחקה לכמה שבועות, רק כדי לחזור ולהמשיך להרוס לכולנו את החוויה.
איפה החקיקה, איפה היחידה המיוחדת שהבטיחו להקים במשטרה, איפה השופטים ובעיקר, איך בעלי הקבוצות מסכימים להיות היחידים שמשלמים את המחיר?
תגידו אתם: איזה אבא ואמא נורמלים שולחים את הילדים שלהם למשחק כדורגל או כדורסל במציאות שכזו?
אולי יעניין אתכם:
2 מזנונים: למחיר המופקע כבר התרגלנו. אבל מה תגידו על אצטדיונים בהם מגישים לאוהדים קולה בלי גזים, נקניקיות קפואות, לחמניות עבשות ופופקורן שרובו בנוי מגרגירי תירס שרופים. ועוד לא דיברנו על התור, ועל היחס, ועל התשובה הכמעט אוטומטית של: "אין לי עודף". בקיצור, אל תגיעו למגרשי הספורט רעבים או צמאים.
3 ביזוי ההמנון: העונש הקבוע בחוק על ביזוי סמלי מדינה הוא עד שלוש שנות מאסר. אם עד השנה היינו עדים לגזענות מגעילה במגרשי הכדורגל, הרי שהשנה, יש מי שהשתכלל, ואוהדי בני סכנין בלי שום טיפת בושה שורקים בוז ומניפים אצבע משולשת בזמן ההמנון הלאומי שמנוגן במגרשים. ועדיין, ההתאחדות הכדורגל בישראל נותנת להם לשחק בליגה הישראלית ומשרד התרבות והספורט אינו שולל מהם אף קצבה.
4 ה־VAR: העזר הטכנולוגי היה אמור להיות דווקא מבורך ולעשות צדק אבל בגלל שלשופטי ארצנו יש נטייה להפוך כל בדיקת VAR לתהליך ארוך ומייגע, כבר לא נשאר טעם ולא ריח מהסיפור הזה. גם העובדה שפעם אחרי שער אוהדים היו קופצים ביציע בספונטניות, והיום הם מביטים בחשש אל השופט ואל הקוון כי הם יודעים שהכדור אמנם ברשת אבל לכו תדעו מה רואים על המסך שיהרוס את כל הכיף. אחת משתיים: או שהשופטים יקבלו החלטה מהירה וחדה או שנוותר על התענוג המפוקפק הזה גם במידה וקבוצות יקופחו (מה שקורה ממילא לא פעם).
5 אובר פטריוטיות: להתלהב מהביצועים המטורפים של דני אבדיה בפורטלנד זה מתבקש ומהנה. לסקר משחק בו דניאל פרץ פותח בהרכב של אימפריה כמו באיירן מינכן זו סיבה טובה לגאווה. אנחנו מדברים על משהו אחר. על כך שבכל פעם שמנור סולומון מעביר כדור רוחב מוצלח כבר קושרים לו כתרים של היורש של מסי ובכל פעם שאוסקר גלוך מבקיע שער בליגה האוסטרית הוא כבר בחצי הדרך לברצלונה.
זה אחלה למצוא את הקשר הישראלי ולפרגן אבל בבקשה, קצת פרופורציות. אין היום כדורגלן ישראלי שמסוגל להיות פקטור משמעותי בקבוצה ענקית מהצ'מפיונס ליג. תראו כמה דניאל פרץ נאבק בבאיירן מינכן. זה שמישהו משלנו - לא הופך אותו לכוכב על. משאלות לב לא תורמות על המגרש. תירגעו.
6 נבחרת ישראל והמצבים הנייחים: כבר 55 שנים אותו סיפור. אנחנו מקווים, חולמים, מתפללים, ואז תמיד יגיע המשחק הזה שבו מישהו נרדם בשמירה או סתם היה איטי מדי. אנחנו יודעים שנבחרת נורבגיה יותר טובה מאיתנו, אנחנו יודעים שגם אין לו שום סיכוי פיזי מולם - אבל איך לכל הרוחות בכל אירופה, נבחרות קטנות מתקדמות ומפתיעות ורק אצלנו הכל נשאר אותו דבר.
7 מאמנים: לא ברור מה יותר גרוע, משחק הכיסאות של המאמנים שמתחלפים כל חודשיים בין קבוצה לקבוצה או רמת המקצועיות שיש היום בליגת העל, ויסלחו לנו הנפשות הפועלות. ההרגשה היא שפעם היה הרבה יותר שמח. שימו לב לשמות שפיארו את קבוצות ליגת העל: דרור קשטן, דוד שוויצר, יצחק שניאור ואמציה לבקוביץ זכרם לברכה, וכן שלמה שרף, אברהם גרנט, אלי גוטמן, אלי כהן וזאב זלצר - יבדל"א. וזו רק רשימה חלקית. מה שיש לנו היום, עם כל הכבוד, זה ברק בכר ורשימת הזרים שמנחיתה כאן מכבי ת"א.
8 פרשנים: כמה מגוחך יכולה להיות העובדה שבכל פעם שמאמן מנצח הוא "הוכיח כמה מחשבה וטאקטיקה היתה בהכנה שלו למשחק" ובכל פעם שהוא מפסיד, הוא "חייב ללכת הביתה כי ככה זה לא יכול להימשך". שתי הדיעות לגיטימיות, אבל איך ייתכן הפער הזה רק תוך שבוע ימים ולפעמים פחות מזה? ועוד משהו: זה בסדר שכל מי שכותב או מחזיק מיקרופון הוא בבסיסו אוהד. זה לא בסדר כשהוא מעדיף לשפוך את הגיגיו כאחרון האוהדים ביציע במקום לנתח אובייקטיבית סיטואציה.
9 מתקנים: אכן יש שיפור רב בעניין הזה עם איצטדיונים כמו סמי עופר, בלומפילד המחודש, טדי, טוטו טרנר, המושבה ונתניה. אך עם זאת, העובדה שב-2025 עדיין משחקים כדורגל במגרשים כמו עכו, דוחא, ונוף הגליל, היא תעודת עניות למקצוע. העובדה שלא השחקנים ולא האוהדים יכולים ליהנות מכדורגל בגלל שהמגרשים הללו ששייכים למאה הקודמת, מרחיקה קהל מהמשחקים.
10 פיצול משחקים: שימו לב למחזור ליגה גנרי - שלושה משחקים בשבת, עוד שלושה בראשון ועוד אחד בשני. עכשיו זה סבבה לגמרי שאפשר לראות כמה שיותר כדורגל בכמה שיותר ימות השבוע, אבל כל הכיף והמתח נהרסים כשאנחנו ברגעי הכרעה וקבוצות תחתית, כמו גם האוהדים שלהן מאבדים, פשוט את הידיים והרגליים. תוסיפו לזה שתוך כדי תנועה קיימים גם אינספור משחקים מאירופה ותגלו שמי שמרוויח מכל הסיפור הזה הוא לא הכדורגל הישראלי אלא הטוטו שחוגג עם הווינר. הכדורגל, ובכן, הוא רק התירוץ.
