שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה־73, כשרוב האנשים בגיל הזה נחים על זרי הדפנה, יוצאים לפנסיה ומבלים את זמנם בין הקאנטרי הקרוב לביתם לשמירה על הנכדים, חורחה בורשטיין ממשיך לעמוד על הפרקט עם המשרוקית בפיו ולאמן את הדור הבא.
בורשטיין הוא אחד מהמאמנים המוכרים באיזור ועובד כבר 13 שנה בעוצמה מודיעין. העונה הוא מאמן באקדמיה של המועדון, שחקנים מכיתה ז' ועד י"ב - במטרה להכשיר אותם לרמות הגבוהות.
לחץ לא מוצדק
"בעוצמה אני מרגיש חופשי, נושם את הכדורסל שאני רוצה ופועל בסביבה שמאמינה שמה שיותר חשוב מהניצחון זה לבנות את השחקן", הסביר בורשטיין. "הילדים יודעים שעוצמה מודיעין זו מסגרת רצינית. רוב הילדים באים ליהנות, אבל יחד עם זאת גם ללמוד ולשחק כדורסל".
ליהנות או לנצח?
"ה'אני מאמין' הספורטיבי שלי: ילד חייב ליהנות מהספורט! הורים רבים רוצים שהילדים שלהם יהיו כוכבים, והם מכניסים את הילדים לענף ספורט, במטרה לראות אותם תוך זמן קצר בטלוויזיה. דווקא במודיעין עד עכשיו לא הרגשתי את זה. הורים לפעמים שוכחים שהילד הוא ילד. כמו שלמבוגרים שלא נהנים ממה שהם עושים, זה לא שווה כלום, הילד צריך קודם כל ליהנות מהספורט שבו הוא עוסק".
"כיוון שתחרויות מתחילות בגיל מאד צעיר, כבר בגיל תשע או עשר, מדובר בלחץ על הילדים, הן מצד ההורים והן מצד המאמנים. זה כך כמעט בכל העולם, זה לחץ לא מוצדק. אני שואף שיהיו יותר אימונים ופחות משחקים, בלי לחץ של התוצאה. המקום היחיד שעבד אחרת בעולם היה יוגוסלביה. ביקרתי שם אחרי התקופה הקומוניסטית בשנת 1998, ושם התחרויות ומשחקי הליגה התחילו רק בכיתה ח'. עד אז, המאמנים יכלו לאמן את הילד בלי לחץ של מנהלים או הורים, כשמדי פעם נערכו משחקים ידידותיים, בהם הילדים יכלו ליהנות מהמשחק ולא מהתוצאה".
בורשטיין, בטח כבר הבנתם לפי השם, נולד בכלל בארגנטינה. אנשים אולי לא יודעים, אבל בשנות ה־70 לבש חורחה את המדים התכולים־לבנים של נבחרת ארגנטינה, וזכה להיכלל ברשימה מכובדת שעשתה זאת. כן, יחד עם שמות מוכרים יותר מהתקופה האחרונה כמו מאנו ג'ינובילי, לואיס סקולה ואנדראס נוצ'יוני.
"בתקופה שאני שיחקתי, הכדורסל לא היה כל כך מפותח", שחזר חורחה. "למרות שאהבתי כדורגל, לא הייתי מוצא את עצמי שם. היו לי נתונים טובים להיות כדורסלן והלכתי על זה", הוא צוחק. "במקביל, עבדתי בבנק. הרי רק ב־1987 הקימו ליגת כדורסל באמת מקצוענית בארגנטינה. שלוש שנים לפני כן תליתי את הנעליים".
לישראל הגיע לראשונה למשחקי המכביה ב־1985, אבל חמש שנים לאחר מכן ("בזמן המונדיאל") ארז את האשה ושלושת הילדים מבואנוס איירס ועשה, כיהודי כשר, עלייה לארץ הקודש. המשפחה הגיעה לקיבוץ מסילות ("חברה סגורה של ארגנטינאים") ושם החל בורשטיין את חילחול הענף גם בישראל.
מהקיבוץ עבר לאמן את אס"א ירושלים, משם לגילה, נווה יעקב, מעלה החמישה, רמות וכמובן גם פסגת זאב. ב־2006 נחת במודיעין עם אשתו והילדים ובשנים האחרונות הוא מאמן את הדור הבא של עוצמה מודיעין. "יש לי הרבה מזל עם האנשים שפגשתי והיכרתי. גם מבחינה מקצועית היה לי הרבה מזל", מודה בורשטיין. "בפגישה הראשונה שלי עם הנהלת עוצמה מודיעין, הסברתי איך אני תופס את הכדורסל לילדים, מבחינת תהליכים ויחסים, וכמה חשוב לי לעבוד במקום שבו מבינים את זה. לשמחתי, אמרו לי שזו בדיוק הדרך שלהם, ומאז אני חלק מהמועדון".
הפרויקט בו מדריך בורשטיין לא קשור לקבוצות ליגה, אלא לילדים שרוצים לשחק כדורסל, ולאו דווקא חולמים להיות דני אבדיה או ים מדר הבאים. "הרעיון להציע במודיעין חוגי כדורסל עד סוף התיכון התחיל לפני כתשע שנים", הוא מסביר. "אז היו רק חוגים מגיל הגן ועד כיתה ו'. פתחנו קבוצה אחת לכיתות ז' עד ח' וזה התגלגל. ראינו שיש כל כך הרבה ילדים שרוצים, שפתחנו עוד קבוצה. כיוון שהייתה הצלחה, בשנה לאחר מכן פתחנו גם קבוצה לכיתות ט' עד י', וכשהילדים גדלו ורצו להמשיך, הם בקשו שנוסיף עוד שכבות. הילדים ממש נהנים מהמסגרת וממשיכים ממש עד הגיוס".
"כיון שתחרויות מתחילות בגיל מאוד צעיר, כבר בגיל תשע או עשר, מדובר בלחץ על הילדים. אני שואף שיהיו יותר אימונים ופחות משחקים. המקום היחיד שעבד אחרת בעולם היה יוגוסלביה, ביקרתי שם אחרי התקופה הקומוניסטית, ושם התחרויות ומשחקי הליגה התחילו רק בכיתה ח'"
בורשטיין מוסיף: "היו אצלנו ילדים שהם שחקנים ממש טובים, שמאוד התקדמו ואז עברו לקבוצת ליגה של עוצמה מודיעין, אבל יש גם שחקנים מאוד טובים, שלא רוצים את המחויבות הכבדה של קבוצת ליגה. אחרי כמה אימונים, הם כולם מבינים שאצלנו באים לשחק וגם ליהנות. הם מגיעים מכל חלקי העיר, מכל בתי הספר, דתיים וחילוניים. הם נפגשים פעמיים בשבוע לאימון עם מאמן מוסמך, מתקדמים בכדורסל, פוגשים חברים ונהנים".
הנכדים בכדורגל
בורשטיין הוא אמנם מאמן הכדורסל הוותיק ביותר מקרב מאמני עוצמה מודיעין, אבל צעיר ברוחו ומקיים קשר נפלא עם הדור הצעיר, כאילו אין עשורים רבים שמפרידים ביניהם. "מאמן משפיע על חיי שחקן - לטוב ולרע. זכיתי לקבל משחקן אחד טלפון והוא אמר לי שהתעקשות שלי איתו לחזור לשחק בשעת משבר הצילה לו את החיים, והוא לא יודע איפה היה היום ללא ההתערבות שלי", הוא מספר בגאווה.
ומה לגבי היורשים, אתם שואלים? "אשתי שיחקה כדורסל בארגנטינה והבנים שלנו גם כידררו את הכדור הכתום. למרבה האירוניה, מבחינת הנכדים שלי, התפוח נפל רחוק מהעץ. כל הארבעה הלכו לשחק כדורגל, למרות שהם גבוהים, והגדול כבר כמעט בגובה שלי (1.94 מ'). מבחינתי, הם חופשיים לבחור, ולא ניסיתי לשכנע אותם. זכותם".
