כששואלים את שמעון סלל רוה רודריגז, יו"ר קבוצת הכדורסל עוצמה מודיעין, מה הערך החשוב לו ביותר בהתנהלות של מחלקת הנוער (או בשמה הרשמי - MVP אקדמיה לכדורסל) שבראשה הוא עומד, התשובה שלו היא תמיד זהה. “שהשחקניות והשחקנים הצעירים שמתחנכים במסגרות שלנו יהיו קודם כל אנשים טובים. רק אחר כך גם שחקני כדורסל מצוינים”, הוא חוזר בלי סוף על המנטרה.
המרכיב האנושי, האישי, הערכי והחינוכי עומד ביסוד של עוצמה מודיעין, בית ספר לכדורסל ומועדון המצמיח שחקנים מהגן ועד גיל 18 ומשודר מראש הפירמידה, דרך צוות המאמנות והמאמנים, ועד לאחרוני השחקניות והשחקנים. הגורם האנושי הוא שהוביל את רודריגז בחודש שעבר להציל חיים באמצעות תרומת כליה לאדם זר.
"הסיפור אצלי התחיל בכלל לפני שנתיים", משחזר רודריגז. "חבר של המשפחה היה זקוק לתרומה של כליה והיה לנו סוג דם זהה. אחרי תהליך די ארוך מצאו תורם שהתאים לו יותר וזה ירד מהפרק. עברה שנה ואני רואה פוסט בפייסבוק של אמא של בחור ממודיעין שאני מכיר שצריכה תרומה. אמרתי נלך על זה. אבל אחרי תקופה התברר שכנראה אין סיכוי שהכליה תושתל".
רודריגז לא ויתר והמשיך את התהליך לתרומה בהצלבה, שפירושה תרומת איבר לאדם אחד, כשהקרובים לאותו אדם תורמים איבר לאדם נוסף. וכך נוצרת שרשרת של תורמים - שרשרת של מעשים טובים.
"אני הרי רוצה לתרום ונכנסתי כתורם אלטרואיסטי למישהו שבכלל לא הכרתי, משהו שכמעט ולא קורה", מסביר רודריגז. "נפל הפור שזה זוג מחדרה, האישה בת 52 והבעל רוצה לתרום לה כליה, אבל אין התאמה. הניתוח היה אמור להיות ב־17 בינואר, אבל הקדימו בשבוע. היה סגר, כך שלא היתה לי בעיה. יום לפני הניתוח, במיון, פגשתי לראשונה את האישה שאני אתרום לה".
"הדוגמה האישית מחלחלת"
בתום תקופה ארוכה מאד של בדיקות, התאמות, וגם אכזבות - זה כאמור, סוף כל סוף קרה. ב־11 בינואר רודריגז נכנס לניתוח ששינה את החיים לא למשפחה אחת, כי אם לשתי משפחות. אפילו שלוש, אם כמובן מחשיבים את משפחת רודריגז.
בת הזוג של שמעון, רומי קורל גיל רוה, שחיכתה מחוץ לחדר הניתוח, לא היתה לבד. היא מצאה את עצמה מוקפת במשפחות הנתרמים, וככל שהשעות נקפו, כך הם גילו קשרים אישיים מפתיעים וצירופי מקרים מרגשים עם האנשים ששמעון בחר להציל. רומי מספרת על חוויה מיוחדת של אחווה וקירוב לבבות, על גילוי קשרים קיימים ועל קשרים חדשים שנרקמו, ושמעון יצא מבית החולים עם כליה אחת פחות אבל עם לב שהתרחב, ואיתו המעגל המשפחתי. "התברר שכל התרומות היו ציוות משמיים", הוא מתמוגג.
אשתו רומי ממשיכה באותו הקו: "בהתחלה אני מודה שבהחלט חששתי לבריאותו של בן זוגי, בכל זאת מדובר בניתוח. ועדיין, לא ניסיתי להניא אותו מזה כי הערך שלי גם כן הוא לעזור לאנשים. אני לא יכולה להגיד למישהו: 'אל תעשה משהו טוב'. הבנתי מאיזה מקום זה הגיע".
"את האמת, מישהו כתב לשמעון שזה החלום שלו ושל אשתו. עד כדי כך זה ריגש אנשים", המשיכה רומי. "החוויה שהיתה ביום של הניתוח - אותי הפעימה. היינו שתי המשפחות יחד וזו היתה חוויה שמימית, ולא רק אני אמרתי את זה. היתה אחדות, שיתוף, אנרגיות של אהבה. זה נשמע מוזר, אבל אי־אפשר לתאר את זה במילים. הרגשתי ששמעון בצד המקבל ולא הנותן מרוב שזה היה כל כך חזק".
על השאיפה לליגה הלאומית: "לעירייה לא תהיה ברירה, הם יהיו חייבים לעזור לנו. זה כמו שלא יתנו כסף לחינוך. זה יהיה בילד־אין בתוך העיר. כשעושים את זה מצליחים"
שמעון, מה לגביך. עם יד על הלב, לא חששת לפני הניתוח?
"את האמת, לא היו חששות. מסבירים לך את הכל. שלושה ימים אחרי כבר הייתי בבית, שבוע אחרי כבר התחלתי הליכות, וכעבור חמישה שבועות אני כבר רץ עשרה ק"מ מחדש. מרגיש ממש מצוין".
לתרום כליה רק כדי לעשות מעשה טוב - זה משהו שאנחנו לא שומעים עליו הרבה.
"אני לא צריך להגיד לך באיזה עולם אנחנו נמצאים. אם אפשר להשפיע אז חייבים לעשות את זה. אני לא אלך לפוליטיקה, לא סובל את זה, אבל על הדברים שאני כן אחראי עליהם אנסה להשפיע. המסר שעובר ממני אל המנהלים והמאמנים, יעבור ויחלחל גם לילדים. הרי הכל מתחיל מלמעלה. אני בן 58 והבנתי לאורך השנים שנתינה זו קבלה. אני נמצא איפה שאני נמצא בזכות זה שאני נותן ומקבל המון. זה המסר שאני רוצה להעביר לכולם".
איך המשפחה הקרובה הגיבה לזה?
"לאשתי, כמו שהבנת, היו לפני זה פחדים וספקות. ביום של הניתוח, כאמור, כשהיא ישבה עם המשפחות והתורמים - ירד לה האסימון. אני כל הזמן מדבר איתה על זה. גם היא וגם אני מרגישים שעשינו משהו בשביל מישהו, וזה שווה הכל".
אתה מעביר מסר חשוב.
"מי שעובד אצלי יודע - אנחנו מועדון שונה ועושים דברים בצורה שונה. אני לא אומר למאמנים שלי: תתרמו כליה, אבל הדוגמה האישית מחלחלת. אני מקבל תגובות מכל מקום. יש לי 450 ילדים במועדון, 900 הורים. הלוואי שמי שכן יכול להציל חיים - שיעשה את זה. שהלב יתרחב".
"המטרה: הליגה הלאומית"
הכדורסל התחרותי חזר, אבל חלק ממחלקת הנוער עדיין מושבתת, ורודריגז, שכאמור מנהל את המועדון הגדול ביותר בעיר העתיד, נותר עם טעם חמוץ־מתוק, בטח בימי קורונה. "יש מאמצים אדירים לשקם את הכל. הבעיה החמורה זה ביה"ס לכדורסל שבמשך שנה שלמה מלבד שבועיים במהלך ספטמבר לא מתקיים. הילדים בזומים, לא יודע מה יהיה העתיד של זה. זו המכה הגדולה. יכול להיות בטווח של כמה שנים שזה יפגע בענף. אחרי שהכל יחזור לקדמותו, לא יודע כמה הורים יחזירו ילדים לחוגים מלאים".
דווקא הספורט חטף מכה קשה מהקורונה.
"זה מרגיז. ספורט זה בריאות. וכל מי שמלווה את זה יודע. זה גם חינוך, תרבות, וכל זה משתבש".
על ההחלטה לתרום כליה לאדם זר: "לא היו חששות. שלושה ימים אחרי כבר הייתי בבית, שבוע אחרי כבר התחלתי הליכות, וכעבור חמישה שבועות אני כבר רץ עשרה ק"מ מחדש. מרגיש ממש מצוין"
קבוצת הבוגרים של עוצמה מודיעין משחקת זו העונה השנייה ברציפות במחוז הדרומי בליגה הארצית, אחרי תקופה ארוכה בה בילתה בעיקר בליגות הנמוכות. היא נמצאת בתחתית, אבל היו"ר לא מתרגש. הציפיות של רודריגז, כפי שתבינו מיד, גבוהות, בעיקר לשנים הבאות. "המועדון עשה קפיצה משמעותית בשנים האחרונות. הבוגרים בליגה הארצית והנוער עלה אשתקד ללאומית. אני לא מתרגש מההפסדים, הכל עניין של תהליך. לא זבנג וגמרנו. יש לי תוכנית חומש קדימה. מאמין שתוך חמש שנים נהיה בליגה הלאומית", הוא מצהיר.
מאיפה האופטימיות?
"לעירייה לא תהיה ברירה, הם יהיו חייבים לעזור לנו. עם חיים ביבס או בלעדיו. זה כמו שלא יתנו כסף לחינוך. זה יהיה בילד־אין בתוך העיר. כשעושים את זה מצליחים. אנחנו בונים דבר עם בסיס להרבה שנים קדימה".
ואי־אפשר בלי כמה מילות סיכום מרודריגז, שעדיין מאושר מהצעד שלקח: "יש לי שתי משפחות נוספות. מה שאני קיבלתי במתנה - נותן לי עוד 20 שנים לחיות בשמחה ובאושר".
