ב-7 באוקטובר יובל שני ומשפחתו יצאו לחגוג לו ולרעייתו 24 שנות נשואים, באותו יום כל המדינה נכנסה לטראומה אך עבור שני זו היתה קפיצה בזמן, 30 שנה אחורה.
"כבר היינו בטיול ג'יפים על גבול הצפון, לחגוג לי ולרעייתי. כל הדיווחים נשמעו הזויים, מה זה כבשו את זיקים? מה זה חצי גדוד 51 נהרג? הכל נשמע לא הגיוני. אבל אם הסורים היו מחליטים להצטרף הם היו יכולים להוריד אותנו ברגע, הרי עברנו ליד מוצבי חיזבאללה.
"ההלם מכמה שסיכנתי את המשפחה שלי שלח אותי למיטה לשלושה ימים, בכיתי ללא הפסקה, לא יכולתי לתפקד. נהרגו במלחמה שחקנים צעירים ממני מעירוני מודיעין ובן של חבר מהגדוד שלי, הלכתי ללוויה וזה מאוד ערער אותי. אבל תמיד הייתי אדם של מטרות, וכמו תמיד, המטרה היא המשפחה, להיות חזק עבורה, לשמור על הגוף והנפש".
"כל הפרצוף מפורק"
המטרה הזאת היא שהחזיקה אותו במשך שנים רבות, בהן הוא מתמודד עם הלם קרב שהתרחש אחרי השירות הסדיר. "בסדיר שירתתי כלוחם בגבעתי, זה היה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, היינו בלבנון ובעזה. היה שירות מאתגר, אתה נכנס ויוצא משטחים עוינים, פה חוטף פצ"מר, שם שיירת מותקפת. היה לי הרבה מזל, אבל לא לכולם היה את המזל שלי, היו לי חברים שנהרגו, מ"פ שנפצע קשה רגע לפני השחרור שלי, חבר מהטירונות שנהרג בלבנון, אבל אני יצאתי מהשירות בשלום. השתחררתי באוקטובר 1992, יצאתי לטיול קצר, עבדתי בעבודות מזדמנות, נרשמתי ללימודי ספרות ומיד כבר קיבלתי צו למילואים.
"היינו חטיבה צפונית, זה היה לקראת מבצע 'עזה ויריחו תחילה', אחד מהסכמי השלום הראשונים שניסו לקדם עם הפלסטינים. היינו הפלוגה שהחזיקה את גשר אלנבי, הגבול בין ישראל לירדן. ביום האחרון של המילואים עשינו מסיבה קטנה במטבח של המוצב ואני עליתי לשמירה.
"בשלב מסוים ראיתי אלומת אור מהצד הירדני, כמו פרוג'קטור שמכוון ישר אליי. לא יכולתי לראות כלום, הוא סינוור אותי, ולאן שזזתי הוא זז אחריי, זה היה מכוון ישר אליי. כדי להשתחרר מזה עליתי על המוצב ולרגע הזזתי את המבט, ניסיתי להתקדם חזרה לכיוון העמדה אבל איבדתי כיוון. זו למעשה מנהרה בגובה, מסוג עמדות השמירה שקיימות רק באזור הזה של הארץ ובנויות כמו תעלות. כשראיתי שאני מתקדם אבל לא מגיע חזרה לעמדה הבנתי שאיבדתי כיוון וברגע אחד נפלתי".
שני נפל מגובה של כ-3 וחצי מטר, כשעליו ציוד במשקל 20 קילו ושכב שעות ארוכות פצוע. "כנראה איבדתי הכרה. הנשק נתקע לי בלחי ושבר לי את ארובת העין והלסת, ריסקתי את המרפק ונשברו לי 2 חוליות בגב. ניסיתי להתרומם ולא הצלחתי, ראיתי את היד שלי אבל לא הייתי מסוגל אפילו להרים אותה. ניסתי לצעוק לעזרה אבל לא יצא ממני קול, כל הפה שלי התמלא דם. התעוררתי ואיבדתי הכרה לסירוגין, כשסביב ריח עז של שוקולד מחגיגת סיום המילואים, עד היום אני לא מסוגל להריח שוקולד. אם אני נכנס למאפייה ואופים מאפי שוקולד אני בורח, הריח מאוד מטרגר אותי".
החייל שהגיע למשמרת בוקר לא מצא אותו במוצב, המחשבה הראשונה הייתה ששני נחטף וכח גדול הוקפץ לזירה, עד שמצאו אותו שרוע. "אני זוכר שראיתי אור גדול ושמעתי אותם צועקים 'הנה הוא', פינו אותי להדסה עין כרם, הוגדרתי פצוע בינוני וכל הפרצוף שלי היה מפורק. עברתי ניתוחים, הרופא אמר שהם בעצם הניחו את הפרצוף שלי בצד, תיקנו אותו והחזירו, ניתוח כזה גורם הרבה נזקים לעצבים".
"בכיתי כל הזמן"
אבל לא רק הגוף השתנה, משהו בנפש של הלוחם שכבר ראה ועשה הכל בשירות הסדיר, השתנה אחרי אותה נפילה ושעות ארוכות של חוסר אונים. "עברתי שיקום בתל השומר, ביטלתי את הלימודים, נכנסתי לדיפרסיה, המון חלומות קשים, חוסר רצון לצאת מהבית. הייתי בסך הכל בן 23, לוחם עם מוניטין אצל החבר'ה, של אדם שלא מפחד משום דבר, האמנתי ששום דבר לא יכול לפגוע בי, וברגע אחד השתניתי לחלוטין.
"הפכתי לאדם שחושש מכל דבר, בוכה המון, כל השירות הצבאי לא בכיתי, גם בזמנים הכי קשים, ואחרי הפציעה בכיתי כל הזמן. התחילו לי חריקות שיניים מלחץ, הרגשתי מאוד בודד, לא שיתפתי אף אחד. הגוף כל הזמן היה בטיפול אבל את הנפש הדחקתי. הייתי מוגדר כנכה צה"ל אבל לא רציתי את כל הסטיגמה שמגיעה עם זה".
שני התחתן, הקים משפחה ובחר במקצועות אימון, הוא מדריך שחייה וכדורגל ובהמשך גם מדריך טיולים, הוא עוסק בריצה ועושה כל שביכולתו כדי להשיב את חייו למסלול. "אפילו לאשתי לא סיפרתי מה עובר עליי, עשיתי הכל כדי להתעלם. הרגשתי שככל שאני עובד ומשקיע במשפחה כך פחות עולות לי מחשבות. אבל החלומות תמיד היו שם, חלומות על זה שאני במקום חשוך ולא מוצא דרך החוצה, או שאני עף באוויר ועומד להתרסק. לא העזתי לפנות לטיפול, הרי פסיכיאטר זו מילה גסה לחי"רניק, עבור לוחם זה כמו להודות שאתה פסיכי. אז הפכתי לציני, והדחקתי.
"אגב, אני שומע שהרבה אנשים אומרים שעכשיו יהיו המון פוסט טראומתיים במדינה, זה לא עובד ככה, אין גלים. את יודעת מתי כל הפוסט טראומתיים יגיעו? עוד 8 שנים, כשהם כבר לא יוכלו לשמור הכל בפנים. חלק יצליחו לשקר לעצמם לנצח, אצל חלק זה יתפוצץ וחלק יאבדו הכל - משפחה, חברים ופרנסה, כי הם לא ידעו איך להתמודד".
"זה רדף אותי בחלומות"
אצל שני זה קרה בשנת 2017. הוא נסע עם משפחתו לטיול באיטליה לכבוד בר המצווה של בנו. באגם גארדה הם נכנסו לאטרקציה תיירותית בה מדמים תרחיש היסטורי של מלחמה. חתן בר המצווה בחר בתרחיש של מלחמת העולם השנייה, מה שהוביל את שני ישירות חזרה לאותו בונקר בו נפצע.
"הכניסו אותנו לאגם עם צוללות והשתמשו בפרוג'קטור שהופנה דווקא אליי, פתאום הרגשתי קור בכל הגוף. קיבלתי פלאשבק שכנראה שכחתי לחלוטין, שמעתי את עצמי צורח לעזרה, למרות ששנים חשבתי שלא הצלחתי לדבר, בתת מודע שלי ידעתי שכן צעקתי. שמעתי את עצמי צורח באימה, ומדבר עם חבר שאיבדתי, מספר לו שבקרוב אצטרף אליו ושאיזה מזל שלא הספקתי להתחתן או להביא ילדים לעולם.
"באטרקציה הם דפקו עם מקלות על הצוללות, כדי להכניס את הקהל לאווירה, ואני כבר לא יכולתי, הקאתי במקום. כשיצאנו משם אשתי מאוד דאגה, היא לא ידעה שום דבר על הפוסט טראומה שלי. כל חיי הייתה לי חזות של אדם שאפשר לסמוך עליו, היה לי חשוב להיות עוגן למשפחתי, לשדר לילדיי שאני שם עבורם. לכן גם כשחזרנו מאיטליה ניסיתי להתאפס, אמרתי לעצמי שאעשה הכל כדי שזה לא יפגע במשפחה שלי.
"אבל זה רדף אותי בחלומות, פתאום הכול צף. כל קול גבוה הקפיץ אותי. אני הולך לסופר, שני עובדים מתווכחים בערבית וברגע אחד אני שוב בעזה. כבר לא הייתי מסוגל לעבוד. פחדתי שהחיים שלי מתחילים להתפרק, לכן פניתי לפסיכיאטרית שמאבחנת פוסט טראומה ומשם התחיל מסע חדש".
"בזכות איציק סעידיאן"
שני הגיש תביעה למשרד הביטחון ונתקל במסכת קשה של ייסורים. "הגעתי לוועדה הכי אמיתי, סיפרתי הכל כמו שזה קרה ואחד הנציגים ענה לי 'מה גורם לך לחשוב שנאמין לך?'. הסתכלו עליי כמו על רמאי שבא לגזול כסף מהמדינה. קיבלתי דחייה אחרי דחייה. בסופו של דבר קיבלתי הכרה כפוסט טראומתי עם פגיעה נפשית כתוצאה מנכות גוף, אך לא כהלום קרב.
"מה ששינה הכל זה המקרה של איציק סעידיאן, לוחם עם פוסט טראומה שהצית עצמו במחאה על יחס המדינה. ביום אחד פתאום קראו לי למלא ועדות ואבחונים, שלחו לבדיקות ופתאום התיק שלי היה בטיפול פעיל ואחרי שנים של דחיות קיבלתי את ההכרה כהלום קרב. זה נורא לומר את זה, אבל אם הוא לא היה עושה את מה שעשה אני ורבים אחרים היינו ממשיכים עם הביורוקרטיה הזאת. למרות זאת, הייתי מוכן לעבור את כל הוועדות שוב אם זה היה מחזיר לאיציק את הבריאות שלו.
קראו גם:
"אנשים לא מבינים מה זו פציעה שקופה, אדם שחי לצידך ונראה לך רגיל לחלוטין אבל אגזוז של אופנוע מחזיר אותו ברגע לשדה הקרב. זו מלחמה יום יומית, אני לא אוכל אחרי שש בערב כדי לא להקיא אם יש לי סיוט. אני מקפיד על כדורים ואם יש טריגרים דואג לקחת עוד אחד, לשמור על עצמי".
לעזור לקטועי הנפש
בשנת 2020 רגע אחרי שהקורונה איפשרה חזרה לעבודה, שני התמודד עם התקף חרדה שלא אפשר לו לשוב לעבודה. "זה הגיע בלי שום טריגר, 3 שעות ישבתי במגרש ולא הייתי מסוגל לקום. הטראומה גורמת להמון נזקים, יש לי פסוריאזיס, כאבי בטן וכמובן השיניים שלי ממש תלויות על בלימה בגלל החריקות. אנשים מדברים על הלומי הקרב הצעירים ועל ההשפעות, הם עדיין לא שם, זה זמן קצר מדי, הם עדיין בהכחשה. אני רואה הלומי קרב ממלחמת יום הכיפורים שעדיין לא מסוגלים לטפל בעצמם".
שני מנסה לעזור לפצועי המלחמה. "אני מציע את עצמי לעזרה מניסיוני עם ועדות וגם מניסיוני עם ההתמודדות. אני קורא למצב הזה 'קטועי נפש', זה הפרויקט שלי כרגע. עבורי זו שליחות.
"בגיל 23 החיים נעצרו ונולדתי מחדש. אסור להשאיר את הפצע פתוח, חייבים לאפשר לו להחלים ועושים את זה כשמאווררים הכל".
