בגיל 13 דרור שגב נשאר כיתה, בגיל 14 כבר העיפו אותו מבית הספר ולאף מורה לא הייתה הרבה תקווה לגביו. היום כשהוא מנכ"ל חברה, מנהל עשרות עובדים, סופר ומלמד בעצמו סדנאות כתיבה, הוא מקפיד לפנות זמן גם להרצאות לתלמידים בבתי ספר, אך לא שוכח לפנות גם למורים: "אל תהיה מורה מנותק, מורה טוב יכול להציל חיים של בן אדם ואם אתה לא כזה, חפש מקצוע אחר".
שגב בן 58, תושב שוהם, נשוי ללימור ואב לשניים, משמש כמנכ"ל של חברת קיסריה לאריזות ובזמנו הפנוי מוציא לאור ספרים שכתב בהשראת חייו ונוף ילדותו. "גדלתי בשכונת ברנדס בחדרה, בשכונה של פעם עם פרדסים ושדות וכמובן הים של חדרה. כל הבתים היו פתוחים זו הייתה שכונה מעורבת של עולים, כל יום אכלנו צהרים בבית של מישהו אחר, פעם בבית מרוקאי, פעם בבית עירקי, פעם בבית תימני ולפעמים גם בבית הפולני. היו לי המון חברים והייתי מאוד מחובר למשפחה, ביליתי הרבה אצל סבא וסבתא שגרו באולגה ואת כל הזיכרונות האלו כתבתי בספר הראשון שלי, "חוצה", מאז כל ספר שכתבתי היה בהשראת אירועים מחיי".
אך הילדות הפסטורלית לא נמשכה זמן רב, והמעבר מילד של פעם ברחובות חדרה לתיכון עם דרישות ולימודים אינטנסיביים גבה מחיר. "עד כיתה ח' הייתי כמו כולם, ילד מקובל ושמח. לא למדתי כי הנחתי שכמו תמיד, דברים יסתדרו לבד, אבל טעיתי. בסיום השנה הודיעו לי שאני לא עולה כיתה וזה שינה הכל. כילד חשבתי שכל העולם שייך לי, זה תפס אותי בהפתעה מוחלטת וריסק את הביטחון העצמי שלי. תוך זמן קצר הלכתי לאיבוד ואחרי כמה חודשים העיפו אותי מבית הספר.
"זה גרם להורים שלי להמון דאגה. זו הייתה תקופה קשה, הייתי בלי חברים, כי החברים שלי המשיכו בתיכון ומי בכלל יישאר חבר של ילד שנשר? נדבקת אליך סטיגמה שאתה כישלון. נזרקתי ממקום למקום, הייתי בעיקר עסוק במחשבות שלי. בשלב מסוים מצאתי עבודה בחנות תקליטים, זה הציל את חיי כי המוזיקה תמיד שמרה עליי. בלי חברים מצאתי את עצמי כותב הרבה במחברות שלי, זה היה עוגן עבורי, כך למעשה שמרתי על עצמי".
"הייתי אבוד ומיואש"
בגיל 18 שגב התגייס לצבא וניצל את ההזדמנות להתחלה חדשה. "הייתי לוחם ביחידת חי"ר בלבנון. הגעתי למקום חדש ותפסתי את ההזדמנות בידיים. הובלתי והשתלבתי טוב, החברים שהכרתי שם הפכו למשפחה ועד היום הם מלווים אותי. אחרי הצבא טסתי למזרח וכשחזרתי כולם התחילו ללמוד, אבל אני לא למדתי ולא התפתחתי, היום אני קורא לזה 'ייאוש סמוי', במקום להשלים בגרויות ולהמשיך לתואר כמו כולם, הלכתי להיות ברמן.
"היה לי 'בלוק' מלימודים, בלי שום תעודה הרגשתי שהדרך היחידה שבה אני יכול ללמוד זה דרך למידה עצמית. הייתי מנותק לחלוטים מהקונספט הזה, כאלו לימודים זה משהו שלא הצלחתי לפצח. בשלב מסוים דודה שלי ביקשה לדבר איתי, אמרה לי שאני מאוד מוכשר אבל גם מאוד אבוד, שיש בכל הגוף שלי ייאוש ואני צריך לטפל בעצמי. כעסתי מאוד שהיא מתערבת לי בחיים, אבל אחרי שבוע מצאתי את עצמי אצל פסיכולוג.
"התחלתי טיפול של ששינה את חיי. אבל זה לא היה כל כך קל, בפגישה הראשונה דיברתי הרבה, הייתי מלא בעצמי, והפסיכולוג קלט אותי ואמר לי שאין לו מקום פנוי עבורי. הוא ביקש שאמצא עבודה מסודרת ואחזור עוד שנה עם כמה תלושי שכר, הוא רצה שאתאפס על עצמי. וזה בדיוק מה שעשיתי, טופלתי אצלו 10 שנים, כשבמקביל עבדתי כפרסומאי, התחתנתי ושני ילדיי נולדו והמשכתי לעולם העסקים כשהיום אני מנכ"ל של חברה שעוסקת בייבוא".
"לא עמדתי בעומס הפניות"
עם רקורד כמו שלו כתלמיד, שגב ידע שעם ילדיו הוא יתנהג אחרת. "הם קיבלו ממני הרבה מרחב, שניהם היו עם ממוצע של 7 בערך, אבל היום הם מצליחים בתחומם. יונתן (28) לומד בישול באוסטרליה ואריאל (24) מוזיקאית בתחילת דרכה. אני מאוד מאמין בהעצמה הורית, כילד כל המבוגרים בחיי לא נתנו לי גב. היה מורה למוזיקה ומורה לעברית שהאמינו בי, אבל בפועל בית הספר לא היה שם עבורי. לפני שלוש שנים ביקשו ממני להרצות בבית ספר, באתי מאוד חשוף ופתוח וזה היה מהמם. תוך זמן קצר הגיעו הרבה פניות עד שלא עמדתי בעומס".
ההרצאה של שגב עוסקת ביציאה מייאוש סמוי ותחושה של חידלון לחיים אפקטיביים ויצרניים. "אגב, גם מבית הספר שהעיף אותי קיבלתי פנייה והרצתי שם פעמיים. כמובן שכל הצוות שם השתנה אבל עדיין היה מדהים להרצות באותו מקום שלא רצה בי. אמא שלי ישבה בקהל מלאת גאווה".
ואיך התגובות בקרב תלמידים?
"בסוף כל הרצאה פונים אליי תלמידים, אני מניח שמשהו במילים שלי נוגע להם בעצב חשוף, הם מזדהים ומתחברים ותמיד שהם פונים אליי זה מלווה בהרבה בלבול, שאלות וגם דמעות. כמובן שהילדים של היום שונים מהילד שאני הייתי, כשאני מספר על ארוחת צהרים של דגים אצל סבתא הם לא מבינים למה לא הזמנתי טייק אווי".
באופן מפתיע, הילד שכל כך חשש מספסל הלימודים לא רק מרצה בבתי ספר, אלא גם הפך לסוג של מורה בעצמו כשכבר ארבע שנים מעביר סדנאות כתיבה. "בגיל 43 על רקע משבר גיל הארבעים שלי הוצאתי את הספר הראשון, הוא עסק באדריכל בשם דניאל שחוזר לשכונה בה גדל ומשם יוצא למסע שלו. בהמשך הוצאתי עוד 3 ספרים, 'ילד מקולקל', 'אין לי מספיק מילים בגוף' והרביעי 'פועם' שזה ספר שסוגר מעגל עם השכונה לכבוד משבר גיל 55. למרות שלא למדתי את זה באופן מסודר, אני מעביר גם סדנאות כתיבה ואני גם מגיע למקומות אקדמיים, כאלו שמעולם לא נכנסתי אליהם כבחור צעיר.
"אני מניח שהחיים עושים אותנו אחרת, משנים בנו דברים. אני מדבר הרבה על נפש וזיכרון, לכתוב את עצמך. בכל מפגש אנחנו מחסלים 4-5 חבילות טישו, אנשים באים כדי לפרוק. אגב, מאז ה-7 באוקטובר זה תופס תאוצה, הרבה אנשים מחפשים מקום להביע את עצמם".
"חפשו את המבוגר שיכול לתת לכם גב"
לאחרונה בין המשתתפות בסדנאות שלו מככבת גם בתו אריאל. "חברה שלה רומי גונן נחטפה לעזה, ושתי חברות נוספות שלה נרצחו בנובה, אחת מהן היא תפארת לפידות. בסדנא היא סיפרה על התקופה שלהן יחד בהודו. היא מכנה אותה 'טיפי' והיא סיפרה איך טיפי אפתה להן חלות שבת והן היו מחכות לה בבית חב"ד עד שתסיים את התפילה. היא עוסקת במוזיקה והכתיבה שלה הייתה עוצרת נשימה, לא הייתה עין יבשה אחת בסדנא. אנחנו גם קוראים את הטקסטים מול כולם, זה חלק מהטיפול, לספר את המילים שלך".
איך כל הרגש הזה משתלב עם המנכ"ל שמנהל כספים ועובדים?
"יש כמה דרורים בעולם ואני רק מנסה להיות עצמי. אני עובד קשה אבל גם ידע לווסת ולוותר על דברים שלא עושים לי טוב, כמו טלוויזיה או אנשים שלא מתאימים לי, זה מפנה זמן".
קראו גם:
את הזמן הפנוי הוא משתדל להשקיע בדור העתיד. "חשוב לי שתלמידים ידעו לזהות את האדם המבוגר בחייהם שיכול לתת להם גב, זה יכול להיות מורה, הורה, גם הורה של חבר, אדם שיש לו יכולות ורגישויות לקחת אותך למסע חזק. מישהו ששומר עליך ונמצא שם עבורך. בנוסף, ילדים צריכים לדעת שהלימודים זה רק מדיום, אל תיכנע להם, אם אתה לא מצליח פשוט תהיה טוב במשהו אחר, תמצא מה נכון לך.
"לסיום, חשוב שכל ילד ידבר וישתף, למילים ומחשבות יש כוח ואם אתה רואה שצריך אל תחשוש לטפל בעצמך. זה בסדר להיות רפוי, זה בסדר לקבל עזרה, אתה לא צריך תמיד להילחם בעולם. אבל המסר שלי הוא לא רק לתלמידים, הוא גם למורים, לא חוכמה להשקיע בתלמידים בספסל הקדמי, בהייטקיסטים לעתיד, תזהו את מי שצריך גב, את מי שצריך ליווי, כל ניצוץ שיש בתלמיד צריך להבעיר.
"זו הייתה שנה מאוד קשה ומתישה לתלמידים ולצוות, אני מאחל לכולנו, לחיילים וגם לתלמידים שלנו, שיצאו ממנה מחוזקים, שיצאו לאור".
