קשה מאוד להבחין בכך שמאיר ברבי (55) ממודיעין הוא עיוור. הוא מתנייד בחופשיות, משתמש בטלפון נייד, גולש בפייסבוק ומשתמש בוואטסאפ, נוסע באוטובוס ועצמאי לחלוטין. גם הכלב שהוא ומשפחתו מגדלים בביתם אינו משמש כלב נחייה.
עיוור על הקילמנג'רו: אם אציב מטרה, אשיג אותה הילד העיוור שהפך פסנתרן מחונן
העיסוק שברבי בחר בו אינו מרמז על היותו עיוור. הוא מופיע על הבמה, שר, מנגן, מתקלט ומשתתף במופעים. נוסף על אלה הוא מופיע באירועים של המגזר הדתי־לאומי. כשהוא מופיע על הבמה איש אינו נשאר אדיש לקולו המיוחד, חוש ההומור המפותח והנוכחות הבימתית המרשימה של ברבי.
ברבי, עיוור מלידה, מתייחס למגבלה שלו בהרבה הומור, לא נותן לעובדה שהוא אינו רואה לעצור בעדו לכבוש את הבמות ומספר בפתיחות על החיים לצד העיוורון. "לפעמים אישה מבוגרת קמה לך באוטובוס, אני צוחק איתה וזה נגמר יפה", הוא מספר השבוע, "יש עיוורים שמגיבים באגרסיביות, אבל אני בדיוק ההיפך".
קולות מגוונים ברבי (55), נשוי לנורית ואבא לשלושה ילדים, נולד בשנת 1961 בנתיבות. ברבי עיוור מלידה ובילדותו ספג מגוון של קולות מהסביבה הקרובה. הוריו עלו מהאי ג'רבה שבתוניסיה וגרו בשכנות לעולים מתוניסיה ומרוקו. "קלטתי את השירה בבתי הכנסת, את שירת האמהות השרות לילדיהן, את שירת הילדים השרים שירים בשפת אמם או בעברית או בשילוב של שתי השפות", נזכר ברבי, "סגנונות אלו התערבבו והפכו לקשת של צבעים בנפשי. המוזיקה הייתה גם בבית ובבית הכנסת. אמא הייתה שרה מאוד יפה. אבי היה מזמר זמירות שבת. כמובן שהיה רדיו שניגן מדי פעם את המוזיקה שהייתה מקובלת באותם הזמנים. כל זה נטמע בי".
כישרון השירה של ברבי התגלה כבר בגן. "היה לי קול מאוד יפה של מין מלאך, דק וגבוה. רבקה זוהר הייתה אז באופנה והייתי מחקה אותה. כל סיפור שהגננות היו מספרות הייתי יודע בעל פה תוך שנייה", הוא מספר.
כשהיה בן שש החליטו הוריו של ברבי לשלוח אותו לבית חינוך עיוורים בירושלים. מטבע הדברים, הניתוק מהבית בגיל צעיר כל כך לא היה קל. "פעם התפיסה הייתה שהעיוורים ילמדו בפנימייה", מסביר ברבי, "היום זה כבר אחרת. יש אינטגרציה והעיוורים משולבים בכיתות הרגילות. בזמני למדנו בנפרד. יש יתרונות לזה ויש יתרונות לזה. אני אישית בעד כמה שנים בפנימייה כי זה נותן עצמאות. היום ההורים מתוך רצון טוב מלבישים את הילד העיוור עד גיל מאוחר גם אם הוא כבר יודע להתלבש בעצמו, ובכך פוגעים בעצמאות שלו".
המעבר לפנימייה אמנם לא היה פשוט, אבל זה המקום שברבי התחיל ללמוד מוזיקה. הוא נמשך למוזיקה באשר היא, הצוות החינוכי הבחין בכך מיד ובכיתה ב' התחיל ברבי ללמוד לנגן בפסנתר, בחליליות, בכינור, באקורדיון ועוד כלי נגינה.
בזמן שלמד בפנימייה ראה את משפחתו רק לעתים רחוקות. "הייתי רואה אותם רק בחגים ובחופשות. זה לא היה קל, אבל לאט לאט בית החינוך לעיוורים הפך להיות הבית שלי ובבית הרגשתי יותר כמו אורח".
ברבי זוכר שהיו לו קשיים חברתיים בילדות. "הייתי מאוד עדין, ילד כאפות כמו שאומרים", הוא צוחק, "אבל קיבלתי שם הרבה, ובעיקר את המוזיקה. היו שם מגוון כלים ומגוון חוגים. מבחינה חברתית לא היה קל עד שגיליתי את כישרון החיקוי והשירה שלי בכיתה ח', ואז הפכתי להיות הילד הכי מבוקש במסיבות. מצאתי את הנישה שלי".
עושה שמח ככל שעברו השנים התגבש הסגנון המוזיקלי של ברבי. הוא נהנה לנגן בעיקר בחלילית והשקיע בה יותר זמן. בזמן לימודיו בתיכון הפסיק ברבי לעסוק במוזיקה, אבל כשהחליט להירשם ללימודים אקדמיים נרשם ללימודי מוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן. בד בבד עם לימודיו התחיל ללמוד באופן פרטי נגינה בחליל צד אצל המורה חנה שפירא בראשון לציון. לדבריו, שנים אלו השפיעו מאוד על דרכו המוזיקלית.
ברבי סיים את לימודיו באוניברסיטה וחלם לעסוק במוזיקה, הוא החל לחפש את דרכו ובזכות אחיו דוד הגיע מהר מאוד למסקנה ששירה, שמחה ובמה, הם התחומים שהוא צריך לעסוק בהם.
"כל הזמן התעסקתי בשירה אופן לא מסודר", הוא מספר, "בתיכון זה היה בשביל הדאווין, באוניברסיטה וגם אחרי האוניברסיטה הצטרפתי ללהקה של שמחות. ככה התחלתי לעלות על במות ובזה אני מתעסק עד היום - נגינה ושירה בשמחות".
הוא רכש ציוד הגברה, החל לנגן בהרכבים שונים, ומהר מאוד התברג בשוק הלהקות שמנגנות באירועים משפחתיים. עם השנים עזב ברבי את הלהקות והתחיל להופיע בגפו, מלווה את עצמו בקלידים. הפורמט הזה הצליח וברבי דבק בו עד היום - שם הבמה שלו הוא "מאיר שמח לשמח". היום לא מעט אנשים מכנים אותו פשוט 'מאיר שמח', כינוי שהולם את ברבי מאוד, בעיקר בגלל שמחת החיים המתפרצת שלו.
"כל החיים שלי גדלתי כדתי ולכן הקהל שלי באופן טבעי הוא דתי־לאומי", מסביר ברבי, "הם אוהבים אנשים שמנגנ