נראה שאת הרגע הזה מיכאל בן שטרית (44), מנהל תיכון 'ברנקו וייס' במודיעין, לא ישכח כל כך מהר. בימי מבצע 'צוק איתן', בשעה ששירת במילואים בהנדסה קרבית, בן שטרית פגש במקרה את גיא, תלמיד לשעבר והיום חייל בגבעתי שהיה לפני הכניסה לעזה. עבור בן שטרית לא היה מדובר בעוד פגישה אקראית עם בוגר של בית ספרו, אלא בהגשמה של חזונו החינוכי.
במודיעין מתכוננים לשנת הלימודים על פי הספר יש יותר אלימות בבתי הספר הדתיים במודיעין כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של Mynet
"גיא סיים ללמוד בבית הספר לפני שנה. הוא נכנס לכאן כתלמיד על סף נשירה, וכאן הוא סיים בגרות מלאה והתגייס לגבעתי", הוא מספר השבוע בהתרגשות. "ביום שבת הראשון שלי במילואים, אני פוגש אותו במקרה בהתארגנות לקראת הכניסה לעזה. חיבקתי אותו חזק ונתתי לו חבילה יפה שהכין בן של מורה בבית הספר. הצטלמנו, ונפרדנו והוא נכנס לעזה".
כעבור תשעה ימים גיא יצא מעזה ובא לחפש את בן שטרית בבסיס. "ברגע שהוא הגיע כמובן דאגתי לקחת אותו למקלחת טובה וחמה עם כל מה שצריך. זה היה רגע מדהים ומרגש. שמחתי לשמוע שהוא עבר את זה בשלום".
מבצע ארוחת שישי אף שהפגישה עם גיא היתה ללא ספק הרגע המרגש ביותר עבור בן שטרית בכל ימי 'צוק איתן', רגע מרגש נוסף נרשם ביום החמישי למבצע כשפוסט תמים שבן שטרית כתב בפייסבוק הזניק מבצע התרמה מרשים של תושבי העיר.
"הגענו לשדה תימן לבסיס של גבעתי לתהליך של התארגנות לקראת הירידה לכיוון עזה. ביום שישי בבוקר חבר אחד אמר 'יום שישי היום, אין מצב שאנחנו אוכלים מנות קרב. בואו נדאג לאוכל חם'", הוא מספר.
בן שטרית מכיר את רוח ההתנדבות של תושבי העיר ולכן פנה אליהם בפוסט בפייסבוק. "לא היה חסר לנו אוכל, אבל רציתי לתת לאנשים את ההרגשה שהעורף איתם, שיאכלו אוכל שאנשים בישלו מתוך כוונה לפנק את המילואמניקים", הוא מסביר.
כל הדרך מהבסיס בדרום למודיעין קיבל בן שטרית שיחות טלפון מאנשים שביקשו לתרום אוכל למילואימניקים. "שהגענו לחנייה של היכל התרבות ראינו מחזה לא נתפס. כל הרחובות היו פקוקים. כשהמשאית התמלאה אמרו לאנשים שיגשו לעיריה. אני הייתי חייב לנסוע כדי להגיע לפני כניסת השבת", הוא נזכר.
"זה היה מפגן מדהים של סולידריות. באופן אישי היתה לי התרגשות נוספת לפגוש תלמידים שלי מלפני עשר שנים שהגיעו עם חבילות. אני חושב שמה שקרה זה שמצד אחד, הגיעו אנשים שמכירים אותי ולכן הם נרתמו, ומצד שני, הרבה אנשים בעיר רצו לעזור ופתאום ניתנה להם ההזדמנות אז הם הגיעו בהמוניהם. זאת היתה יריית הפתיחה לכל התרומות שראינו אחר כך בעיר במהלך המבצע".
הופתעת? "לא הפתיע אותי שהיתה כזאת היענות בעיר, אבל הפתיעה אותי ההתארגנות הקצרה תוך חמש שעות. חוץ מההתרגשות לראות את ההיענות ואת התלמידים שלי, היתה גם התרגשות לראות אחר כך את החיילים פורקים מהמשאית את כל מה שהגיע ומתפנקים בארוחת ערב על אוכל סיני, אוכל מבושל, עוגות שנאפו במיוחד ופשטידות. וכמובן, הכי מרגש בסיפור הזה הם המכתבים של הילדים, הברכות, האיחולים, הפתקים הקטנים והציורים שקיבלנו מילדי העיר. אחת מהברכות היתה איתי כל המילואים. חזרנו לכל מי שהשאיר מספר טלפון".
הפרחים לצה"ל שום דבר בילדותו של בן שטרית לא הצביע על כך שבבוא היום הוא יהיה מנהל אהוב ונערץ של בית ספר. בן שטרית (44), נשוי ואב לשלושה ילדים, נולד בטבריה למשפחה מרובת ילדים. בגיל עשר עבר עם משפחתו להתגורר בבית שמש. עד גיל 15.5 הוא היה תלמיד ישיבה, אבל אז נשר ועבר ללמוד בתיכון בבית שמש. כעבור חצי שנה עזב את הלימודים ועבר להתגורר בגפו בטבריה. "עזבתי כי הבית היה בית דתי ואני יצאתי בשאלה, וזה כבר לא התאים. שכרתי דירה ועבדתי עד הגיוס לצבא".
כשהיה בן שלוש זכה לפגוש את דוד בן גוריון ונראה שפגישה זו ניבאה את העתיד לבוא. "הייתי ילד טברייני בן שלוש", נזכר בן שטרית ומחייך, "דוד בן גוריון טייל לאורך הכינרת וראה ילד בלונדיני עם עיניים כחולות. הוא שאל איך קוראים לי, ואמא שלי אמרה לו 'מיכאל דוד', הוא הרים אותי על הידיים ואמר לה 'הוא יהיה חייל טוב'".
והנבואה אכן הגשימה את עצמה. בגיל 18 התגייס בן שטרית לצה"ל במסגרת פרויקט 'נערי רפול' (מקא"ם). "זאת היתה מסגרת שהתאימה לי ושידעה לתת לי את היכולת להתמודד עם מסגרת שזה מה שהיה חסר לי. בצבא החזיקה אותי הילת אופנהיימר־שילה שהיתה המ"מית שלי ושכיום היא המנהלת של עירוני ג' במודיעין".
בן שטרית סבור שהשירות הצבאי הוא ששינה את חייו. "הצבא הציל אותי", הוא מצהיר. "בלי הצבא לא הייתי איפה שאני היום. בזכותם הצלחתי להיות שלוש שנים במסגרת, לפגוש אנשים אחרים, להיפתח לאנשים אחרים שלא הייתי פוגש. בזכות זה שיניתי את הגישה שלי וככה הגיע השינוי ב