משפחת שרביט בחרה בחיים: ליאור שרביט בן העשר חוזר מבית הספר עייף. הוא נכנס הביתה, ואחרי לגימת כוס מים, הוא מתמלא שוב בכוחות וכבר מתכנן לרוץ הלאה, לשחק. "יש לנו עבודה להגיש בבית הספר לקראת יום הזיכרון על אנשים שהיו במלחמה", הוא מעדכן את אמו, פרי. ובמי בחרת? היא שואלת. "בחרתי את לירון", הוא אומר ומבקש, "אני יכול להביא לכיתה את המדים שלו?". פרי מסכימה מיד ומחבקת.
בואו להצטרף לעמוד הפייסבוק של "ידיעות השפלה"
ליאור, מה תספר להם בכיתה? "אני עוד לא יודע. לא הכרתי את לירון, אבל אני יודע הרבה עליו. לפעמים אני חושב על זה שאם הוא היה, הייתי יכול לשחק איתו. לא תמיד אני מבין איך, אבל אני זוכר שבכיתי פעם ביום הזיכרון באנדרטה שהקימו לזכרו. הוא אח שלי שלא הכרתי".
פרי, מתי סיפרתם לליאור על לירון? "לבית העלמין הוא הגיע כבר כשהיה בן כמה חודשים. הוא גדל לתוך זה. הוא יודע הכל על לירון".
דפיקה עמומה, אבל מאוד חזקה "התעוררתי בחמש וחצי בבוקר, הטלפון צלצל מספר פעמים וכשהרמתי את השפופרת לא ענו", מספרת פרי שרביט, "ואז שמעתי דפיקות חזקות בדלת. היתה לנו דלת עץ רעועה, כך שהדפיקה נשמעה עמומה אבל מאוד חזקה. בקושי הצלחתי לקום מהמיטה. כשיצאתי מהחדר, ניסן, הבן הקטן אמר לי, 'אמא, הרבה זמן דופקים בדלת ופחדתי להעיר אותך'. אני יורדת במדרגות ושואלת, 'מי זה?'. אף אחד לא עונה. מדליקה את האור במטבח ושוב שואלת, 'מי זה?'. אף אחד.
מסתכלת דרך העינית ולא רואה כלום. שמו את היד והסתירו. נזכרתי שהכלב של לירון בחוץ, כלב זאב שחור גדול ואמרתי שאם הוא לא נובח, סימן שזה מישהו משלנו. פתחתי את הדלת ואני רואה קצין אחד עומד מולי. אני אומרת לו מיד, 'מה קרה?', והוא לא עונה לי. אני שואלת שוב, 'מה קרה?', והשקט שלו נתן לי להבין שבאים לבשר לי בשורה נוראית. 'הבן שלי לירון בצבא', אמרתי ונתתי מכה לקיר. הרגשתי כאילו כל הבניין נופל עליי. ואז הוא דחף אותי פנימה. התחלתי לקרוא לבעלי בשקט, 'מאיר, מאיר, תבוא מהר, באו מהצבא, קרה משהו ללירון'. ואז התגלתה כל החבורה.
הם נכנסו אל הבית וסגרו מהר את הדלת. בעלי ירד במדרגות במהירות והם רצו אליו, תפסו אותו ושמו אותו על הספה. הציעו לי לשבת על הכורסא, אבל נרתעתי ואמרתי שאם אני יושבת אני לא קמה ואמרתי, 'תגיד לנו מה קרה ללירון', והקצין אומר, 'אני מצטער להודיע, לירון נהרג בפעילות מבצעית'. בעלי איבד את ההכרה מיד, כמו בהכשה של נחש, קפץ קדימה ונפל אחורה, ואני צעקתי, 'תזריקו לו מהר משהו, לאבא שלו היה שבץ מוחי', ואז אני שומעת בכי ורואה את שני הילדים שלי, ניסן ושרון, יושבים על המדרגות ובוכים.
שרון היתה אז בת 17 וניסן היה בן 12. עליתי מהר והורדתי אותם למטה והתחבקנו ארבעתנו. פתאום הרגשתי שאני עם פיג'מה והתחלתי לעלות למעלה כדי להתלבש. אחד מאנשי הצוות התחיל לעלות אחריי. הם תמיד חוששים שאחרי ההלם הראשוני מישהו ינסה לפגוע בעצמו. אמרתי לו, 'אל תדאג, בעלי איבד את ההכרה, הילדים בוכים, אני לא אתאבד. אני צריכה לטפל בבית שלי".
נהרג מאש כוחותינו הבשורה המרה על מותו של לירון שרביט ז"ל הגיעה אל הבית בבית חשמונאי ב־26 באוגוסט 2000. גם היום, בחלוף 12 שנה, זוכרת פרי (56) את אותו הלילה לפרטי פרטים, ועדיין מתקשה להאמין איך הצליחה לדבוק בחיים ולתפקד.
"לא האמנתי שאם משהו יקרה ללירון אשאר בחיים, אבל הזיכרון של מי שלירון היה השפיע עליי כל הזמן. אני לא צעקתי, גם לא הרשתי לאחרים לצעוק, זכרתי איך כשהייתי קוראת לו, 'לירון, יש לך טלפון', הוא היה יורד בשקט ואומר לי, 'למה בצעקות?'."
סמ"ר לירון שרביט, לוחם דובדבן, נהרג מאש כוחותינו בפעילות מבצעית. בחילופי אש שהתפתחו בכפר עסירה א־שעמלייה, במהלך ניסיון ללכוד את בכיר מבוקשי החמאס בשטחים, מחמוד אבו־הונוד, חלה טעות בזיהוי שהובילה למותם של שלושה חיילים, לירון וחבריו סמל ראשון רועי אבן־פילשטיינר וסמל ראשון ניב יעקובי. ביום שלמחרת היתה כותרת בעיתון על 'האמא שרוצה לחבק את הצלפים'.
שני פסים ורודים כמה חודשים אחרי נפילתו של לירון, החלו המחשבות לחלחל בראשה של פרי. "חשבתי, אולי ננסה להיכנס להריון ולהביא ילד. באותה תקופה התפרסמה בעיתון כתבה על הורים שכולים, שהביאו ילד לעולם. כשקראנו את הכתבה, מאיר ואני החלפנו בינינו מבטים, והבנו שזה מה שאנחנו הולכים לנסות". בגיל 45 חזרה פרי אל אותו רופא שיילד את לירון, והחלה בבדיקות ובגישושים. בהמשך הופנתה לפרופסור, מומחה בתחום ההפריות, להתייעצות.
"כשנכנסנו להתייעץ עם הפרופסור, הוא לא נתן לנו סיכוי", היא אומרת, "אני זוכרת עד היום את המילים שהוא אמר לי: 'את בת 45, הביצית זקנה וכדאי לך ללכת על תרומת ביצית מרומניה. עניתי לו, 'אם אלוהים רוצה שאהיה בהריון, זה יקרה עם או