בנסיבות טרגיות: מעיין בורביע ז"ל בת השבע טיילה בשבת אחר הצהריים עם אמה ואחיה בשדרות החשמונאים במודיעין כשמכונית סטתה מהכביש ועלתה עליהם. אחותה ליעד, אז בת 11, הייתה בבית כשלפתע נכנסה חברה של האם בבהלה גדולה "היא אמרה שאוטו נכנס בהם, פשוט ככה, כשהם היו על המדרכה. מעיין החזיקה את העגלה שאח שלי ישב בה, והנהג פגע בה". הפגיעה הייתה קשה ומעיין הקטנה אושפזה בבית החולים בטיפול נמרץ במשך שבועיים, עד שנפטרה.
מאז עברו שבע שנים וליעד, היום בת 18, הנציחה בתחילת הקיץ את שמה של מעיין ז"ל בהכנסת ספר תורה בסניף בני עקיבא בעיר. "בגלל שאז הייתי קטנה יחסית, לא דיברתי עם חברות, למרות שזה היה דבר מאוד משמעותי שקרה לי, אולי הכי משמעותי. כשמעיין נפטרה נשארתי עם הרצון הזה לעשות משהו, וזה מה שהניע אותי. הקיץ הזה סגרתי מעגל".
וליעד לא לבד. עוד שני בני נוער משבט "נצח" במודיעין שאיבדו את אחיהם בנסיבות טראגיות, הנציחו יחד איתה את שמות אחיהם בהכנסת אותו ספר תורה: תחיה זימן איבדה את אחיה צביקה ז"ל, שנרצח בפיגוע בעתניאל, ודביר שליט איבד את אחיו איתמר ז"ל שנפטר בגיל שנתיים מחיידק טורף. שלושתם עמדו נרגשים במעמד.
בהכנסת ספר התורה השתתפו 800 מתושבי העיר. מרבית חניכי התנועה באו לרקוד באירוע וללוות את ספר התורה בחופתו אל המשכן החדש שלו בסניף. ספר התורה הזה, שאוחז בהיסטוריה מרהיבה משל עצמו כניצול שואה, הפך גם כאן לסיפור מרגש של הנצחה.
ליעד: "אנחנו אמנם בעלי קשר אישי לסיפור הזה, אבל מי שעמד מאחורי היוזמה ומי שאסף שקל לשקל, אלו כל החברים שלנו לשבט שראו בזה מלאכת קודש ואת הפרויקט החשוב ביותר שאנחנו יכולים לקחת על עצמנו לפני שכולנו יוצאים לשירות".
תחיה מול תמונת אחיה. צמרמורת והגשמת חלום. צילום: אוהד צויגנברג
"זו הייתה הרגשה אדירה לראות את כל האנשים מלווים את ספר התורה", משחזרת תחיה, "אני זוכרת את הצמרמורת שהייתה לי כשהגיעה החופה שבה נשאו את ספר התורה, שריד של קהילה יהודית ברומניה, ואת ההרגשה שהגשמנו חלום. פשוט לא האמנתי שהצלחנו לעשות את זה".
שמו של צביקה כבר הונצח כשהקמת בית מדרש, למה היה לך חשוב דווקא ספר תורה?
"היה לי חשוב להיות חלק מזה, לעשות משהו למען הסניף. צביקה היה המדריך של השבט שהקים את בית המדרש והרגשתי שהדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות זה להביא ספר תורה על שמו".
ההנצחה עזרה לכם להתמודד?
"אני חושבת שבגלל שהיינו קטנים, לא דיברנו בכלל על האבל עם החברים. העבודה הזאת על ההנצחה איפשרה לנו שוב לדבר על זה ולמה זה כל כך חשוב לנו, ואני חושבת שהתקרבנו עם העשייה הזאת גם אחד לשני. לראות כמה לחברים שלי היה חשוב להנציח את צביקה, היה מה שגרם לקשר בין כולנו להתחזק עוד יותר".
לפני שנה בדיוק אף אחד לא חשב שזה אפשרי. 30 בני נוער הציעו לנסות להכניס ספר תורה לסניף, ולהנציח בכך את אחיהם של שלושת החברים לשבט: "כולנו היינו אז לקראת סיום ההדרכה, ורצינו לעשות משהו גם בשבילנו וגם בשביל הסניף, משהו שיטביע את החותם שלנו בעיר", אומרת תחיה.
"ידענו שאנחנו שלושה בשבט ששכלו אחים ומצד אחד הרצון להנציח את האח הוא חזק, ומנגד גם הרצון לעשות משהו משמעותי. והאמת היא שלא הרשינו לעצמנו לחלום על הכנסת ספר תורה, בגלל העלות, אבל החברים מאוד עודדו אותנו ואמרו שזה אפשרי. אלמלא ההחלטה של כל החברים, אני לא יודעת אם היינו עושים את זה".
עד כמה הסיפור האישי שלכם הניע את הפרויקט?
ליעד: "כשקרו המקרים הללו, שלושתנו היינו די קטנים, ולא בטוח שאפילו הבנו מה המשמעות של מה שעברנו. בגלל שהתבגרנו יחד, יצא לנו לדבר על מה שקרה, והיינו שותפים לתחושות, ודרך זה שכולם היו שותפים לרצון להכניס ספר תורה, עברנו תהליך שלם".
הכתבה המלאה מתפרסת בסוף השבוע ב"ידיעות מודיעין".
