אם צריך להציב נקודה על מפת המסע שאליו יצאה נורית ירדן, אומנית-צלמת מתל אביב, אפשר לסמן אותה ביום חורפי אחד בשלהי 2015 כשהבינה ששכחה את המשקפיים שלה במסעדה באופקים. אחר כך הכל התגלגל מהר מאוד. אבל רגע, נעשה סדר.
בדצמבר 2015 הזמינה את ירדן חברה להצטרף אליה לנסיעה לפסטיבל "אדום" באופקים שמארגנת מדי שנה מכללת ספיר.
ירדן נענתה בחיוב.
מכל הפעילויות בפסטיבל בחרה ירדן לעלות על מעין "אוטובוס תיירים" שלקח את מי שעלה עליו לסיור ברחבי אופקים. באחת התחנות חיכתה לנוסעים-תיירים אישה, תושבת העיר, שהקימה בביתה עסק קייטרינג מצליח. היא כיבדה את התיירים במעדנים שלה.
ירדן התרשמה ממנה מאוד. בסוף היום היא הלכה לאכול במסעדה באופקים. רק בבית בתל אביב היא קלטה שהמשקפיים שלה נשארו במסעדה, ואחרי שבועיים נסעה שוב לאופקים להחזיר את האבדה.
"אחרי שעברתי במסעדה וקיבלתי את המשקפיים עשיתי משהו שלא תכננתי ובכלל לא מתאים לי לעשות. התקשרתי לאשת הקייטרינג. אמרתי לה שאני כאן, באופקים, ושיש עוד הרבה זמן עד שהאוטובוס לתל אביב ייצא ואולי היא מוכנה לפגוש אותי. להפתעתי היא אמרה שכן ובאה לאסוף אותי. אצלה בבית, בזמן שהיא בישלה ארוחה, פגשתי שני חברים שלה. פעילים חברתיים שסיפרו לי מה הם עושים באופקים. כשיצאתי משם ידעתי שמתחיל המסע. ידעתי מה אני רוצה לעשות".
10 צפייה בגלריה
הנביעה בכפר תבור. "הדרך הטובה ביותר למי שעובר לגור בכפר תבור ורוצה להתערות כאן חברתית, היא להתנדב"
(צילום: נורית ירדן)
בממ"ד בכפר עזה
אם זה היה תלוי בה ירדן הייתה מעדיפה שלא להגיד מילה על המסע, "פרויקט שהות" שמו. היא הייתה מעדיפה שניכנס אליו דרך האתר שלה ונמצא בעצמנו את המילים והמחשבות מול הצילומים שלה והמילים המלוות אותם. שנעבור אנחנו עם עצמנו יחד איתה במעברים רכים מצילומי עכו העתיקה שגלים ירוקים מלחכים את חומותיה ומשם אל קירות המרכז המסחרי בערד. קירות נעצבים, אולי עזובים.
"הממשלה מייבשת את ערד כלכלית ולכן הרבה תושבים עוזבים", אמר לירדן מישהו והמשפט הזה מקמט איזה עצב בלב המתבונן בתמונות המעטפת של מה שהיה אמור להיות מקום חי ושוקק.
ירדן הייתה רוצה במקום שהיא תגיד אז שאנחנו ניכנס אל הצילומים שצילמה במעלות-תרשיחא. למשל שנתעכב על הפסל של בן גוריון, שנראה שבור ומשונה, ומשם נדלג הלאה, אל הצילום העדין או המחוספס עדין, שבשקט שלו, תמיד בשקט, מועך לך משהו בלב.
"אבל משהו חייבים להגיד", אני אומרת לה בחיוך זום רחוק, כי אני בבית שלי בתל אביב והיא בכפר עזה, יושבת בחדר שקירותיו לבנים ווילון צהוב מכסה חלק מהחלון הסגור שמאחוריה. "מאחורי החלון", ירדן נעתרת ופותחת צוהר אל הלא נראה. "נמצאת הגדר המפרידה בין ישראל לעזה".
ואת פוחדת?
היא מחייכת. "לא. לא פוחדת. יש פה ממ"ד, אבל בכל זאת מקווה שלא יקרה כלום", ומסמנת שאפשר להתחיל.
מילה טובה התחלה, אני חושבת. איך בכלל מתחילים לספר על ההחלטה של ירדן לצאת מדירתה בתל אביב ולחיות שבוע במקומות שהיא לא מכירה. כל פעם שבוע במקום אחר. בכפרים, בערים, במושבים, בקיבוצים, בקבוצות שיתופיות, אצל ערבים, אצל יהודים, אצל גם וגם.
המגוון והרזולוציות של צורות היישוב שאפשר למצוא פה במרחב עצום. לפני שעלתה על האוטובוס הראשון בדרך לעיר הראשונה במסע – ערד - לא ידעה ירדן ולא העלתה בדעתה שיש כל כך הרבה. "ולא קלטתי עד כמה אני לא מכירה", היא אומרת.
10 צפייה בגלריה
בדרך לנמל בעכו העתיקה. "קישוט הקירות החיצוניים בעכו מאוד מאפיין את עכו העתיקה"
(צילום: נורית ירדן)
פרויקט בתנועה
הרעיון של ירדן נשמע פשוט. היא תבחר להגיע למקומות שלא הייתה בהם מעולם. אין לה העדפה לצפון, דרום, ערבי, יהודי או אחר. מה שכן, בכל מקום כזה צריך להיות לה איש קשר, תמיד בן המקום שידאג למצוא מקום צנוע שבו תוכל לגור במשך שבוע. בתשלום כמובן. איש הקשר גם ידאג להפגיש את ירדן עם חמישה פעילים חברתיים בני המקום.
"לא הגדרתי איזה סוג של פעילים חברתיים", היא מספרת. "בכל מקום יש הבנה אחרת של המושג הזה. לא שינה לי אם מדובר בגברים או נשים. מה שכן, ביקשתי שמי שאפגוש אותם יהיו בני המקום או לפחות כאלה שגרים בו 20 שנה, מכירים אותו, בוחרים לגור בו וגם עושים למענו. מן הסתם איש הקשר בוחר אנשים מעולמו. והיו הרבה מאוד עולמות. אנשי אדמה, אנשי ים, אנשי תרבות. כל מיני".
10 צפייה בגלריה
מעלות תרשיחא, האגם. "נערים מהכפרים באזור ממתינים ללקוחות שיבואו לרכוב על הסוס שלהם"
(צילום: נורית ירדן)
היא נפגשת בכל מקום עם חמישה אנשים. כל פגישה נמשכת כשעתיים. הפגישות לא מצולמות ולא מוקלטות. ירדן מבטיחה לשמור על כך שיישארו אנונימיים. "במקומות קטנים זה ממש הכרחי", היא מסבירה.
"צריך גם לזכור שמדובר באנשים זרים. הם צריכים לתת בי אמון למרות שאנחנו לא מכירים. אז אני מוציאה פנקס קטן ומדי פעם כותבת משפט או כמה משפטים שנאמרו בחדר. הפגישות נעשות ביומיים הראשונים של השהות שלי במקום. אחרי כן אני יוצאת לשוטט ולצלם. שוטטות ברגל. תמיד ברגל. אני לא מצלמת אחד לאחד מה שנאמר לי. אני מצלמת צילומים שישלימו את הנאמר".
מה את שואלת בשיחות?
"אני מבקשת שיספרו לי על המקום וגם מה המקום הזה עבורם. אני לומדת על המקום דרך חמישה אנשים שסיפרו לי דברים בשבוע ספציפי שבו הייתי שם. ייתכן שאם הייתי מגיעה בשבוע אחר או פוגשת אנשים אחרים אז הייתי לומדת דברים אחרים".
כפר עזה הוא המקום ה-13 ב"פרויקט שהות". קדמו לו ערד, קיבוץ ברעם, מעלות-תרשיחא, מצפה רמון, עוספיא, קיבוץ כפר מסריק, עכו העתיקה, מושב מעלה גמלא, שפרעם, מושב תימורים, כפר תבור ואילת.
איך את בוחרת לאן להגיע?
"בשש השנים שהפרויקט הזה בתנועה אני מספרת עליו להרבה אנשים. לתלמידים שלי, לסטודנטים שלי, לחברים. למרות שהפרויקט רחוק מסיום אני גם מציגה אותו. זה אומנם לא בחלל של גלריה או מוזיאון אלא באתר שלי. הרבה פעמים קורה שאנשים מקשיבים ורואים מתלהבים. רוצים להיות אנשי הקשר שלי במקומות שבהם הם גרים. זה הדבר המרגש והיפה ביותר בפרויקט. אנשים מצטרפים, רוצים להיות חלק".
ובכל זאת היית רק ב-13 מקומות.
"כן. מראש אני יכולה לצאת רק לשניים-שלושה מקומות בשנה. בשנתיים של הקורונה, בגלל הסגרים, זה היה בלתי אפשרי. ניצלתי את הזמן הזה לבנות לכל מקום שהייתי בו ספר דיגיטלי יחד עם המעצבת רנה רזניקוב. לכל צורת יישוב נבחרו כמה צילומים שתמיד מתחילים במטבח של דירת האירוח שבה גרתי. אחרי כן הצילומים משעות השוטטות שלי במקום מלווים בציטוטים שנאמרו לי במהלך הפגישות".
10 צפייה בגלריה
מצפה רמון. "מבנה שהציור על הקיר החיצוני שלו יוצר דימוי בתוך דימוי"
(צילום: נורית ירדן)
פטריות כמהין בקיבוץ ברעם
ירדן אומרת שהמסע שלה להכרת יושבי הארץ הזו לא פוליטי. לפחות לא במובן של החלוקה הגסה לימין ושמאל. הוא פוליטי במובן הזה שהיא מוכנה להכיל נרטיבים חדשים וחיבורים חדשים לארץ שאותם לא הכירה. הוא פוליטי גם בכך שבחרה להגיש אותו בשלוש השפות העיקריות המדוברות כאן – עברית, ערבית ואנגלית.
יצאת לחקור את המרחב הישראלי כי הרגשת שאת לא מכירה. עכשיו את מכירה?
"כן. אני גם מכירה מקומות חדשים, וגם אנשים חדשים. נהיה אכפת לי ממקומות ומאנשים רבים כל כך. למשל איש הקשר מעכו. כשהתחילו בעכו המהומות בזמן 'שומר החומות' התקשרתי אליו לשאול מה שלומו. הוא אמר שהוא בסדר והתרגש מזה שהעובדים הערבים של המלון שלו ישבו בלילה מחוץ למלון כדי למנוע פגיעה בו. זה נגע בי.
" או שלפני כמה זמן ראיתי בטלוויזיה כתבה על מישהו מקיבוץ ברעם שהיה לו חלום במשך שנים לגדל פטריות כמהין. הוא היה אחד האנשים שנפגשתי איתם כשהגעתי לברעם. הוא לקח אותי לשטח, סיפר לי על הניסוי שהוא עושה עם מכון וולקני, על הקשיים בדרך הארוכה, המאמצים הגדולים והאכזבות. ופתאום ראיתי אותו בטלוויזיה אחרי שהוא הצליח. זה ריגש אותי".
אז כמה אנחנו דומים, הישראלים?
"הייתה לי מחשבה כשרק התחלתי שאני אמצא מרחב אנושי הרבה יותר הומוגני ממה שבאמת קיים. וגם גיליתי שזה לא רק שאני לא מכירה מספיק או בכלל צורות חיים אחרות משלי. כולנו לא מכירים. הצפון לא מכיר כל כך את הדרום. הדרום לא מכיר את הצפון.
"גם את תל אביב לא מכירים. אני מקווה שלא רק אצלי נשברו סטריאוטיפים וסטיגמות במהלך המסע הזה אלא שגם אנשים למדו לראות שתל אביב היא לא בועה, שאין באמת דבר כזה 'מדינת תל אביב'".
את שואלת את האנשים שאת פוגשת שאלות פוליטיות?
"לא. יש כמובן מקומות שטומנים בתוכם קונפליקטים פוליטיים כמו למשל קיבוץ ברעם שיושב על אדמות פלסטיניות, אבל אני לא שאלתי שאלות פוליטיות במובן הזה. אני גם לא מכוונת לשום מקום ספציפי. אני שואלת על המקום עבורם ואנשים אומרים את מה שבליבם. יש לי כמובן דעות פוליטיות, אבל בפרויקט הזה ניסיתי להתרחק מעצמי, לשים את עצמי בצד כמה שאפשר ולהיות הכי פחות שיפוטית שאני יכולה.
"אמרתי להם, אבל קודם כל לעצמי, שבאתי כדי ללמוד מהם על המקום, לא כדי להשמיע להם את דעותיי. אחרי כן כמובן יצאתי לצלם. אני לא יכולה באמת לברוח מעצמי. הצילומים הם המבט שלי על המקום, אבל אני מצלמת אחרי שפגשתי את האנשים. לדברים שלהם בכל זאת היה משקל באיך בסופו של דבר קלטתי את המקום שלהם".
10 צפייה בגלריה
מושב תימורים. "כשהגעתי אל המשאית הריקה התברר לי שפספסתי את הקטיף"
(צילום: נורית ירדן)
על מה למדה בכל מקום ירדן פחות רוצה לדבר. "אפשר לנסח המון תובנות מהפרויקט – חברתיות, כלכליות, דתיות, מגדריות. אני משאירה את החיתוכים למי שבוחר לראות את הפרויקט. המסע הזה גורם לי אושר. בישראל מנסים כל הזמן להוביל אותנו להיות רק ליד מי שדומה לנו. ומי שלא דומה לנו הרבה פעמים זה מיתרגם אצלנו ל'בוגד', 'חלאה' וכו'. אני חיפשתי במפורש את מי שלא דומה לי.
"אני רוצה לפגוש מורכבויות, אני לא רוצה עוד כמוני. יש לסארטר את המשפט 'הזולת הוא הגיהנום'. בשבילי זה לא נכון וככל שאני מגיעה למקומות ככה אני רוצה להכיר יותר את המרחב שלנו. והכי הייתי רוצה שאנשים יירצו להכיר, שייצאו למסעות גילוי".
בכמה מקומות עוד תהיי?
"שאלה שאין לי כרגע תשובה עליה. אני רוצה להיות בכל סוגי היישובים וצורות החיים. עדיין לא הייתי למשל ביישוב בדואי או חרדי. לא הייתי ביישוב שכולו נוצרי ויש עוד. אני מעריכה שאני אזדקק לפחות לעוד שש שנים".
ככה זה, מסע שמתחיל כשזוג משקפיים הולך לאיבוד מוביל בסוף ליכולת להעמיק מבט וגם להישיר אותו להרבה חלקים של המציאות שקודם, גם עם המשקפיים, בכלל לא היו פתוחים או גלויים או נמצאים בהכרה. חלק קטן מהמבט הזה שלעיתים הוא מראה עדינה ומחוספסת, ובכל מקרה אנושית ומקורית, על ישראל, מופיע כאן. הפרויקט המלא (והגדל כל הזמן) באתר של נורית ירדן.
מבט אירוני וביקורתי
נורית ירדן גדלה בפריז ובתל אביב. חיה ויוצרת בתל אביב. בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל, מרצה, מנחה ואוצרת בתחום הצילום. הציגה תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל, האחרונות שבהן: "מולדת", תערוכת יחיד במוזיאון הרצליה (2019) ותערוכה קבוצתית בגלריה Circle1 בברלין (2018). זכתה במלגת קרן שרת ובפרס "עידוד היצירה" של משרד התרבות (2003). הוציאה קטלוג ושני ספרים: ספר אמנית "ארוחה משפחתית" (הוצאת חרגול ועם עובד 2007), קטלוג התערוכה "במרחק הליכה", גלריה קונטמפוררי תל אביב (2013), ואת הספר "מולדת" (ליווה את התערוכה במוזיאון הרצליה 2019).
החומרים שירדן מצלמת הם תוצר של חיפוש אחרי דימויים שיש בהם מבט אירוני וביקורתי על הסביבה מפרספקטיבה חברתית-פוליטית ומגדרית. היא מצביעה בעבודותיה על היבטים שאנחנו כחברה מעדיפים לא לראות: ניצול מיני, יחסי כוח, מגדר, הכיבוש. בשנים האחרונות היא חוקרת את המרחב הציבורי הישראלי ואת האופן שבו סממנים ויזואליים, חברתיים ופוליטיים חודרים למרחב זה.
