כבר הרבה יותר מדי זמן שאסתר יהלומי (76) מראשון לציון ממתינה לשובו של בנה אוהד (50) שנחטף פצוע מביתו שבניר עוז. היא לא מאפשרת לוויכוחים פוליטיים, הפגנות ואיומים של חמאס לשבור את רוחה, מתרכזת ברגעי האושר שחוותה כשנכדה איתן (9) שב מהשבי ולא מאבדת תקווה, גם כשחמאס מאיים להחמיר את תנאי השבויים עקב מבצע החילוץ. "לא מעניין אותי איך, אם בעסקה או עוד מבצע צבאי, הבן שלי יחזור הביתה ובינתיים אני מחכה לו באור, שפויה וחיובית, אין מציאות אחרת".
"הייתי בהלם"
לאחר הגירושים מבעלה שינתה אסתר את שם משפחתה, אך ב-7 באוקטובר מיהרה לאמץ בחזרה את שם המשפחה יהלומי, כדי שכל מי שיפגוש בה ידע מעבר לכל ספק שהיא אמא של אוהד. באותה שבת בשעות הבוקר הם שוחחו בפעם האחרונה, ושום דבר בשיחה הזאת לא הכין אותה לסיוט שמשפחתה תחווה. "חייתי שנים בעין הבשור בעוטף עזה, אני מכירה את האזעקות והבומים, מלבד אוהד יש לי עוד שתי בנות, אפרת שגרה בחו"ל ואיילה שתכננה לעבור עוד שנה לניר עוז, למזלנו זה התעכב. כשהתחילו האזעקות התקשרתי לאוהד והוא הרגיע אותי שהם בממ"ד והכל בסדר, שמעתי את בתו הקטנה בוכה אז מיהרתי לנתק כדי לאפשר לו להתפנות אליה.
"מאותו רגע הוא לא היה זמין, הקווים נפלו, לא היה לי מושג איזו תופת הם עוברים. רק בשעה 14:30 הגיעה השיחה הבלתי נתפסת. איילה שלי התקשרה ואמרה שנכנסו מחבלים לבית של אוהד, בת שבע כלתי נמלטה עם הבנות, איתן נחטף ואוהד בבית פצוע. זה היה הלם, מי מעלה על דעתו לקבל שיחה כזאת?".
"לא הפסקתי לבכות"
הסיפור של משפחת יהלומי, מעידה הכלה בת שבע, סיפור בלתי נתפס על גבורה וזוג הורים שעשו הכל כדי להציל את ילדיהם. כשהמחבלים נכנסו לבית, אוהד יצא להגן על משפחתו, הוא נפצע קשה ורעייתו ושלושת ילדיו נחטפו לנגד עיניו. איתן הבכור רכב על אופנוע עם מחבל אחד ובת שבע ושתי הבנות על אופנוע עם מחבל אחר.
ברגע של היסח דעת היא הצליחה לקפוץ מהאופנוע ולברוח עם בנותיה כשלנגד עיניה בנה נכנס לתוך עזה. אוטובוס של חיילים שהגיע לשטח אסף אותה והיא מיהרה לשלוח כוחות חילוץ לאוהד, אך כשהם הגיעו הבית היה ריק.
"לא הפסקתי לבכות, הייתי בשוק. העדות של בת שבע היתה לקונית, ידענו שהיא במקום מבטחים אבל חייבים למהר להציל את אוהד ואיתן. הרגשתי שאני שומעת סיפור אימה שלא קשור אליי ולמשפחתי, זה אומנם סיפור על כלתי ונכדי, אבל אין לו שום חיבור למציאות. כשלא מצאו את אוהד עלה החשד שהוא נחטף".
החשד הפך למציאות כשבחודש ינואר 2024 חמאס מפרסמים סרטון של אוהד פצוע ולאחריו כיתוב כי הוא נהרג מאש צה"ל. "כשהגיע הנציג מהמדינה לעדכן אותי בסרטון זה היה בערב שישי, סירבתי לפתוח לו. אמרתי לו שילך כי אני לא מוכנה לשמוע את זה. רק אחרי שהוא שכנע אותי פתחתי את הדלת והם סיפרו לי על סרטון שרץ בטלגרם".
אות החיים הכניסה בך תקווה?
"זה מורכב. מצד אחד כולם אמרו לי 'איזה יופי! קבלת סימן חיים!' אבל בסרטון זה לא אוהד שלי, עם החיוך המקסים והעיניים המאירות. בסרטון הוא נפוח, אולי מסמים אולי ממכות. זעזע אותי לראות אותו כך, זה לא הכניס בי טיפת שמחה. מאז לא צפיתי שוב בסרטון וגם ביקשנו לא לפרסם אותו, כי אנחנו לא מעוניינים לשחק במשחקים הפסיכולוגיים של חמאס".
קראו גם:
שובו של הנכד
למרות הקושי, יהלומי מצליחה לאסוף רגעי אושר שמכניסים בה שמחה, כשבראשם חזרתו של הנכד, איתן, אחרי 52 יום בשבי חמאס. "החזרה שלו הייתה רגע של אושר עצום. כבר כשהודיעו על עסקת שבויים הייתה חגיגה ענקית בבניין שלי, פתחו יין ושמחו איתי. מאותו רגע חיכינו כל יום לשמוע אם הוא ברשימה. היו 4 פעימות, שלושה ימים המתנו ושלושה ימים התאכזבנו, כל פעם קיווינו שלמחרת הוא יהיה ברשימה, אלו היו לילות בלי שינה. לפני היום הרביעי, כשידענו שזה עלול להיות הסיכוי האחרון לא הצלחתי לתפקד, לא העזתי לפתוח מסכים כי לא רציתי לשמוע שמועות, רק לקראת הערב קיבלנו את הרשימה.
"הקצינה שמלווה אותי התקשרה אליי בצרחות של אושר, אחרי שלושה ימים שהיא מעדכנת אותי שהוא לא ברשימה, סוף כל סוף היא יכלה לתת לי בשורות טובות. ממש איבדתי את העשתונות מרוב שמחה, הטיסו את בת שבע לכרם שלום והיה חשוב לה לקבל ממנו את החיבוק הראשון ולתת לו זמן לעכל. היא הגיבורה האמיתית והיא חיה חודשים עם רגשות אשם קשים. המחשבות לא הניחו לה, האם היה עדיף להישאר איתו? זה מצב בלתי נתפס לאמא לראות כיצד חוטפים את בנה ולא להיות מסוגלת להציל אותו, היא עשתה הכל כדי להציל את ילדיה. רק בדיעבד הבנו שאיתן היה לבד רוב הזמן, הוא סיפר שבכלל לא ידע מי מחכה לו בארץ כי הוא חשב שאביו לא חי ואמא שלו עם אחיות שלו שבויות בעזה, הוא לא ראה שהן הצליחו לברוח.
"כשראיתי אותו בסרטון יורד מהרכב לידיים של בת שבע הלב שלי התפוצץ משמחה. בשעה 2:30 בלילה התקשרו וביקשו ממני ומאיילה לבוא לבית החולים כי איתן רוצה לפגוש אותנו, הוא לא הצליח להירדם מרוב אנדרנלין. הוא קפץ על המיטה, חיבק אותנו, זו תחושה שאי אפשר לתאר".
"ימין או שמאל לא מעניין"
גם לאחר סיום הפסקת האש, כשישראל שבה ללחימה אסתר לא איבדה תקווה, ובכל פעם שמשתחרר עוד שבוי היא מתמלאת בשמחה. "החזרה ללחימה לא הרפתה את ידי, זה התחיל מהשחרור של אורי מגדיש, שהבהיר לי שגם במבצעים צבאיים אפשר לשחרר חטופים, המשיך לעסקאות ולמבצעים נוספים. כששחררו לפני שבועיים את ארבעת החטופים הייתי בעננים, הודיעו לנו לפני כולם, כי מקובל לעדכן מראש את משפחות החטופים, התקשרתי לאמא של אלמוג ג'אן שנוצר בינינו קשר חזק, כולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה, בירכתי אותה ואמרתי לה שאני מאושרת בשבילה, הרגשתי כאילו אוהד שלי שוחרר".
יש מחלוקת גדולה לגבי הדרך בה כדאי לשחרר חטופים, עסקאות או לחץ צבאי. מה דעתך?
"נכון שנהרגו חטופים במבצעים צבאיים אבל גם חולצו שבויים. האמת היא שאל תשאלו אותי מה דעתי, אין לי דעה, אני פשוט רוצה את הבן שלי כאן, וממש לא מעניין אותי איך זה יקרה. אני לא הולכת להפגנות, לא חוסמת משאיות או כבישים, לא שאני שופטת את מי שעושה את זה, אני מבינה אותם, כולנו רק רוצים את הילדים שלנו. הבנות שלי טסות בעולם, מדברות בהאג, בכנסת, בכל מקום חשוב, אין לנו שום עניין בפוליטיקה, לא מעניין אותי ימין ושמאל, מעניין אותי רק לראות את אוהד שלי ואת שאר החטופים.
"הדבר היחיד שכן מדאיג אותי זה כשאני שומעת מחלוקות בתוך הכנסת או בין הצבא לממשלה, בזה אתם מתעסקים? חשוב לי שכולם יהיו עסוקים בעיקר ולא בריבים. יש עוד חשש שמפריע לי, המחשבות שאחרי החילוץ יורידו את כל השבויים למנהרות ויחמירו את מצבם, לכן חשוב לפעול מהר".
בימים אלו אסתר לא שוכחת גם לשמור על עצמה ועל משפחתה, לדבריה, חשוב לה להיות מוכנה ליום בו בנה ישוב. "אני חיה בין תקווה לחרדה, אין מקום לייאוש. אני אומנם חיה ברכבת הרים דוהרת כבר שמונה חודשים, אבל מחכה כבר לרדת ממנה.
"מהיום שראש העירייה, רז קינסטליך, שמע על כך שבני נחטף הוא מלווה אותי, לא שוכח לשלוח הודעות ולהתקשר בכל אירוע מיוחד, מסייע לי בכל בעיה, מזמין אותי לדבר על אוהד באירועים, יש לו צוות מדהים שתמיד אפשר לפנות אליו והעירייה נותנת לי תחושה שתמיד יש לי על מי לסמוך, אשריי שחזרתי לגור בעיר שמנוהלת ככה, זה ממש לא ברור מאליו.
"כפנסיונרית של משרד החינוך עבדתי כמשגיחה במבחנים במכללה למנהל, בחודשים הראשונים בכלל לא עדכנתי אותם שלא אגיע, הייתי בשוק, מאוחר יותר הם עודדו אותי לחזור לעבודה, זה עוזר לי. אני בטח לא מבלה במסעדות או חוגגת, אני בעיקר עם המשפחה ובעבודה, אבל מקפידה לשמור על חשיבה חיובית.
"המחשבות על מצבו של אוהד ומה הוא אוכל או שותה לא מרפות ממני. בשמונת החודשים שאוהד בשבי הכרתי אותו יותר טוב ממה שהכרתי אותו כל חייו, תמיד ידעתי שהוא אב, בן ובעל מדהים, אבל כל חבר שמגיע לבקר מוסיף עוד סיפור. הוא עבד בחברה להגנת הטבע, איש של טבע ואנשים, אדם מתוק ומדהים. אני מחכה שאוהד שלי ישוב הביתה. הבנות שלי צוחקות שכשאוהד הצנוע יחזור וישמע כמה רעש עשינו הוא בטח יגיד 'איזה בושות' וישלח אותנו לעזה".
