"עשו עליי מעין חרם שקט במשך שנים. זה לא שלא דיברו איתי בכלל, פשוט התעללו בי נפשית ופיזית. התנכלו אליי כי הייתי מאוד פגיע". מבעד לאיפור המוגזם, התלבושת הססגונית והחיוך הגדול, מסתתר סיפורו של אפיק אביבי, אחד הכישרונות הבולטים כיום בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי, שלא תמיד היה קל.
הכוכב שמצליח לרגש ולהצחיק רבים בתפקידו הקומי במחזה "דודתו של צ'רלי", סוחב צלקות לא פשוטות מהילדות, אי שם בבית הספר היסודי במודיעין. ודווקא על הבמה, הוא מצליח לא רק לרפא את נפשו אלא גם להעביר את מסר חשוב ונוקב.
החרם החברתי. "לא הבינו אותי"
אביבי גדל במודיעין. כבר מגיל קטן, בבית הספר היסודי, לקח חלק בהרקדות בית ספריות, ערבי שירה וכל מה שיכול היה לקרב אותו לקהל. "בגיל 10 התחלתי סדנת תיאטרון של אורנה פורת עד גיל 14 ושם אני הרגשתי הכי בבית בעולם", החוא מספר על החיבור שלו לבמה.
אבל לא הכול היה פשוט. ככל שהתאהב בבמה, חברתית הרגיש שהוא לא מצליח. "לא היה לי פשוט חברתית במסגרות הלימודיות שהייתי בהן. לא הבינו אותי כל כך. הייתי מאוד אנרגטי, מוחצן וזה נתן איזושהי לגיטימציה לסמן אותי כאיזה עוף זר. עשו עליי מעין חרם שקט במשך כמה שנים. זה לא שלא דיברו איתי בכלל, פשוט התעללו בי נפשית ופיזית. גרמו לי לחשוב שאני לא רצוי. התנכלו אליי כי הייתי מאוד פגיע. בחטיבה זה השתפר אבל עדיין היו לא מעט אנשים שלא ממש קיבלו אותי כאחד משלהם".
עד שנאלץ לעזוב את העיר. "עברתי ללמוד בחולון ופשוט פרחתי. אמרתי לעצמי 'התחלה חדשה, אנשים חדשים, עיר חדשה, אני יכול להיות מי שאני רוצה! אני לא צריך לנסות לרצות את כולם כל הזמן'. הייתי מוקף בחברים".
הפגיעה המינית. "אמרתי 'לא' אבל הוא עשה בי כרצונו"
הוא גדל בבית מאוד אומנותי. אמא זמרת, אבא רקדן, דודה ציירת ופסלת. "לא הייתה לי כל כך ברירה", הוא אומר בחיוך. "עד היום אני פוגש אחת לכמה זמן תמונה שלי בתור ילד כשאני בידיים של אמא שלי באחת ההופעות שלה, מחזיק מיקרופון".
חיידק הבמה התפשט בגיל עשר כשהתקבל לפסטיגל. "תפוס ת'פסטיגל" הייתה אחת החוויות הכי משמעותיות עבורי כשזה מגיע לעולם הבמה. 5,000 איש, ואני עומד מולם, לבד, שר 'פרח נתתי לנורית'. שם התאהבתי בקהל והחלטתי שזה כל מה שאני רוצה לעשות בחיים ־ לגרום לאנשים קצת לברוח מהחיים הפרטיים שלהם ולצלול לעולם שכולו קסם".
קראו גם:
דווקא באותן שנים חווה פגיעה מינית ־ טראומה קשה שהותירה בו צלקות שמלוות אותו עד היום. "זה קרה בכיתה ד'. אני באמת לא רוצה להרחיב יותר מדי כי זה ממש מאחוריי וזה לא מגדיר אותי. הסיטואציה הייתה של שני ילדים שנפגשים בבית (היינו בבית שלו). הוא לקח אותי איתו לבית של מישהו ממשפחתו כדי לטפל באיזה עניין, הכל די מטושטש לגבי הסיבה מדוע צריך היה ללכת.
שם הוא לקח אותי לחדר המחשב והראה לי סרטים פורנוגרפיים של גברים עם גברים. הסרט נגמר ולא עברה שנייה כדי לעכל והוא ביקש שנעשה מה שהיה בסרט. אמרתי לא... כמובן... אבל היו לו רצונות משלו והוא התחיל לעשות בי כרצונו. קפאתי ולא הצלחתי להגיב. אני לא מעוניין להרחיב אבל בשורה התחתונה הוא צילק אותי".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אינטימיות בהמשך חיי הייתה משימה לעבור וזה היה לא פשוט. בנות זוג שהיו לי בגיל בוגר חוו ממני התקפי פוסט טראומה, הן כמובן עזרו לי להתמודד והרבה בזכותן זה מאחוריי".
ההתמודדות. מסרים נוקבים על הבמה
הבמה הייתה התרופה הכי טובה עבורו וזו שעזרה לו להתמודד עם הטראומה. "המשחק מביא איתו כוח. אדם אחד עומד על במה ומדבר, והקהל חייב להקשיב. אין לו לאן ללכת (דמיין צחוק מרושע) ככה הביטחון העצמי הלך ועלה ואיתו גם הערך העצמי. קיבלתי במה להביע בה את כל הטירוף שלי, את כל השריטות שבי שבילדות אף אחד לא קיבל. וטפו טפו טפו, הקהל נהנה מהטירוף שלי ואני נהנה להיות מטורף".
תן לי דוגמה למשהו שחיבר אותך ישירות לטראומה
"בהפקה הנוכחית 'דודתו של צ'רלי' כתבתי מונולוג על היחס לנשים. השורה התחתונה שלו היא שלא זה לא. היה לי חשוב לשלוח את הקהל הביתה עם איזשהו מסר, משהו לחשוב עליו. כמעט כל פעם שאני מבצע אותו בהפקה נלוות אליו מחיאות כפיים, דבר שלא ציפיתי לו כשכתבתי אותו. הוא נכתב מתוך ההבנה שנחתה עליי במהלך תהליך החזרות כאשר הגברים במחזה מטרידים אותי כי אני לבוש בתור אישה והייתי חייב לרגע לעצור ולדבר על הנושא ברצינות מוחלטת, בלי פאנצ'ים, בלי לנסות להצחיק אף אחד. רק מסר".
איך מגיבים ההורים לבחירה במקצוע?
"אני חייב להורים שלי הכל. מאז ומעולם הם היו גב, משענת ומנוע שדוחף הכי רחוק שאפשר. הם ראו את האש והתשוקה שלי לעולם הבמה בעודי ילד ומאז הם רק דוחפים אותי לעשות את מה שאני כל כך נהנה לעשות. את הכפיים שאני מקבל, אני מקדיש להם ורק להם".
המודל והחלום "רוצה להגיע לפסגות"
בצבא אביבי שירת כטכנאי מטוסי קרב (F-16), ובשנה האחרונה אף שירת תקופות ארוכות במילואים. למרות השוני בין העולמות, הוא מספר כי ההרגלים שסיגל בשירות הצבאי תרמו רבות לתחום התיאטרון בו בחר: דיוק התמדה ושאיפה למצוינות.
מי הדמות שהכי השפיעה עליך בתיאטרון הישראלי?
"איתי טיראן. שחקן שבגיל צעיר נכנס לנעליו של 'המלט' לא פחות ולא יותר מיד לאחר סיום הלימודים בבית צבי. שחקן שמשחק פעם אחר פעם תפקידים גרנדיוזיים, מופרעים, מאתגרים ועושה את זה בכזו קלילות ואלגנטיות. אני מאחל לעצמי להגיע לפסגת שאליהן הוא הגיע".
אז איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
"אני רואה את עצמי מעלה הצגת יחיד, שלי, לבד, יחד איתי על הבמה יהיו פסנתר וגיטרה. המופע יהיה סטנדאפ מוזיקלי. שירים שאאלתר עם הקהל, כאלה שכתבתי מראש עם מסר נוקב. בנוסף, החלום הגדול ביותר (המקומי) הוא להיות חלק מהקאסט של 'ארץ נהדרת' או 'היהודים באים'".
המחזה "דודתו של צ'רלי" שבו אביבי מככב רץ בימים אלה עד ה-25.1 באולם גריי בילו בבית הספר לאמנויות הבמה בית צבי.
