כשב-7.10.23 שמעון סלל רוה רודריגז, המנהל המיתולוגי של מועדון כדורסל עוצמה מודיעין, ספורטאי בנשמה, יצא לריצת בוקר, הוא לא ידע שהריצה האחרונה שלו תסתיים בתחילתה של מלחמה - מלחמת חרבות ברזל ברמה הלאומית ומלחמת ההתשה ברמה האישית.
היום, אחרי 10 חודשי אשפוז, ומאבק עיקש במחלת הסרטן, שמעון בן ה-62 נמצא בביתו במודיעין, מוקף במשפחתו האוהבת - אשתו, ילדיו ונכדיו, ולצדם כל משפחת עוצמה מודיעין, שעוקבת בדריכות, תומכת, מתפללת ומעודדת אותו מהיציעים לכל אורך הדרך.
נלחם בשמועות: "אני כאן להישאר"
רודריגז, שהוגדר על ידי רופאיו כ"נס רפואי", כבר היה מורדם ומונשם, ובני משפחתו נקראו להיפרד ממנו, אבל בעזרת כח פיזי וחוזק מנטאלי, הוא הצליח לצלוח מצבים שהרופאים שלו לא האמינו שיצא מהם בחיים.
בימים אלה הוא ממשיך לנהל את משפחת עוצמה מודיעין בשלט רחוק, ומכחיש מכל וכל שמועות על כוונתו למכור את המועדון. "גם אם, חלילה, אלך לעולמי, הכל ימשיך לפעול. הנחנו יסודות איתנים ותשתית חזקה כל כך, שהכל פעל חלק גם כשהייתי מורדם ומונשם במשך שבועיים. המועדון המשיך לפעול, הגיע להישגים יפים, ואין לי ספק שימשיך לפעול עוד הרבה שנים. עכשיו חזרתי, ואני כאן כדי להישאר".
השמועות על מכירת הקבוצה הגיעו גם לעירייה, והרגיזו מאוד את רודריגז. "היום יותר מתמיד, אין לי שום רצון או כל כוונה למכור את המועדון. המועדון חזק יותר מאי פעם, ואנחנו עובדים יחד בצורה מדהימה".
רודריגז שיחק כדורסל במשך 30 שנה, בקבוצות בבת-ים, נס-ציונה, רחובות, יהוד ותל-אביב. כנער שיחק בליגת העל וכבוגר בליגה השנייה, בהמשך שיחק בליגת הוותיקים, ובגיל 50 תלה את הנעליים.
משנת 1991 הוא מתגורר במודיעין עם משפחתו, אשתו רומי, בתו הבכורה נעה, בתו לייה, והבן אביב, ואחרי שעסק במקביל בניהול קבוצות כדורסל וכבעלים של חברת השקעות בבורסה, הפך את הכדורסל למשרה מלאה והחל לנהל את המועדון. מדי ערב ניתן היה לפגוש אותו באולמות ובמגרשים, מאמן, מנהל ומעודד.
כשאושפז, הנהלת המועדון התגייסה מיד להיכנס לנעליו הגדולות ולדאוג שהמועדון ימשיך לתפקד. לביא חלפי נכנס לכיסא המנכ"ל, אשר חגי המנהל המקצועי של מחלקת הנערים, ברוריה הדר מנהלת מקצועית מחלקת הנערות ואחראית שיווק, אורי צין מאמן מנטאלי, ויואל קורלי מנהל מקצועי של החטיבה הצעירה - בית הספר לכדורסל וקבוצות הקטסל. הצוות שמר על קשר מתמיד עם שמעון והמשפחה.
המאבק במחלה: "גילינו קהילה מדהימה"
"חליתי בסרטן אלים באזור הגרון", מספר רודריגז. "עברתי טיפולי הקרנות וכימותרפיה, ואלה פגעו בקנה הנשימה שלי וביכולת של הגוף להחלים מניתוחים. הייתי מאושפז 10 חודשים, עברתי 12 ניתוחים, והיו גם סיבוכים, זיהומים. הגעתי מספר פעמים למצבים מסכני חיים, אבל יצאתי מהם".
רומי אשתו מספרת: "הרופאים לא האמינו ששמעון יצליח להתגבר על האתגרים הרפואיים. הם אמרו ששמעון הוא מקרה מיוחד. אמרו לנו שאם יעשו עליו סרט, הסרט לא יהיה אמין, כי אף אחד לא נלחם והצליח להתגבר על כל כך הרבה מצבים יוצאי דופן כמו שהוא התמודד איתם".
ועכשיו, אחרי תקופת שיקום, רודריגז שוב בבית, במודיעין, וההתמודדויות נמשכות. "עכשיו אני צריך להכיר את הגוף החדש שלי, ולחיות עם ההשלכות של השנה הזאת. אני ממשיך להיות מעורב בכל מה שקורה במועדון ולנהל אותו מרחוק. זה מפעל חיי וקהילת עוצמה היו אתי כל הזמן, גם ברגעים הקשים", אומר רודריגז ומוסיף: "המון אנשים היו מעורבים בטיפול שלי, החל מהצוותים הרפואיים בבילינסון, קופת חולים מכבי במודיעין, שעושים ככל יכולתם להקל עלינו ולעזור לנו וזמינים לנו תמיד, משפחת עוצמה מודיעין כולל השחקנים והוריהם וכמובן חברים, השכנים המדהימים שלנו, מכרים ואנשים שפגשנו לאורך השנים והתגייסו להיות לצדנו, ובכלל, גילינו עד כמה הקהילה במודיעין מדהימה".
רומי מתייחסת לחיבוק החם מהקהילה: "אנשים נרתמו להסיע אותי, הביאו לי אוכל מבושל, התפללו בשבילנו. גילינו את היופי שבקהילה, ופגשנו המון אנשים טובים לאורך המסע הזה".
המשפחה: "למדנו לפעול יחד"
לייה, בתם של שמעון ורומי (בת 32), נכנסה לתפקיד מנהלת המשרד של המועדון ויד ימינו של שמעון במהלך התקופה המאתגרת הזאת, ומשתפת: "עשינו חלוקת תפקידים בתוך המשפחה, וכעת יש תחושה שכולנו עובדים במפעל החיים של אבא, במטרה לצעוד ביחד בדרך הזו. ההצטרפות שלי למועדון מאפשרת לי לעבוד אצל אבא שלי ובצמוד אליו, ואני מאוד גאה בזה".
במשפחת רודריגז מתעקשים לשמור על אופטימיות ולראות את חצי הכוס המלאה. "לצד הקושי והדאגה, גילינו שלמחלה של שמעון יש גם לא מעט צדדים חיוביים", אומרת רומי אשתו, "כל אחד מהמשפחה ומהנהלת המועדון מצאו בתוכם עוצמות שלא ידענו שקיימות בנו. כולנו היינו צריכים להסתדר בלי שמעון, בזמן שהוא נלחם כדי לחיות. גם המשפחה הגרעינית וגם משפחת עוצמה עברו גיבוש פנימי, בזכות האתגרים הרפואיים של שמעון. למדנו לפעול יחד ולחזק זה את זה וזכינו גם לזמן איכות עם שמעון והשיעור החשוב ביותר - להניח בצד את הטפל ולדבוק בעיקר ובמה שחשוב בחיים - החיים".
קראו גם:
"הספונסרים מושיעים אותנו"
לאורך העונה החולפת עוצמה מודיעין שימרו את מעמדם ואף חיזקו אותו בכדורסל הארצי. "במחלקת הנוער יש לנו נציגות בליגות הגבוהות בכל שכבה; נבחרת הכדורסל שלנו בתיכון עירוני א' עשתה הסטוריה והעפילה לרבע הגמר, במחלקת הנערות יש לנו נציגות בליגות הגבוהות ופתחנו גם פרויקט כדורסל נערות בעירוני ב'".
אבל כשמדברים על קבוצות הבוגרים והבוגרות, נראה שהעניינים מורכבים יותר. "הבוגרים שלנו לא בליגה גבוהה. זה עניין כלכלי, וכל עוד עיריית מודיעין לא שמה כסף, זה לא יתקדם, אבל יש גם נקודת אור: הספונסרים שלנו שנרתמו ועוזרים לנו בשנה המאתגרת הזו. הם המושיעים שלנו".
רודריגז כבר מתגעגע מאוד להגיע ליציע ולעודד את המועדון הביתי שלו. "קשה לי שאני לא מגיע כמעט לאולם, אבל אני עוד אגיע. אני עוקב מקרוב ושומר על קשר הדוק עם הנהלת המועדון. אני עוד אחזור ליציע. אני עוד אחזור לעשות סקי. אני עוד אלך לים. אני אראה את נכדיי גדלים ועוד אחתן את הבן שלי. המועדון המשיך להתקיים גם כשהייתי בסכנת חיים וימשיך להתקיים עוד הרבה מאוד שנים".
