נשים רבות משתתפות אחרי לידת ילדן הראשון בקבוצות תמיכה שונות שמטרתן לתמוך באם הצעירה ולסייע לה בשלבים הראשונים של ההורות, מתוך ההכרה שתקופת האמהות הראשונה עלולה להיות לא פשוטה.
אולם מה קורה עם האבות הצעירים המתנסים בחוויה לראשונה? איזו תמיכה הם מקבלים? מסתבר שלא הרבה. הצד של האבות בדרך כלל נדחק הצידה ואף נזנח מתוך תפיסה שגויה בדרך כלל ש"הם כבר יסתדרו".
את החלל הזה בדיוק מנסה לשנות קבוצה ייחודית לאבות צעירים שהחלה לפעול בשנה האחרונה במודיעין, בשם "אבות מדברים", בהנחיית גיל תמיר, פסיכותרפיסט התנהגותי‑קוגנטיבי, עובד סוציאלי בעל תואר שני ומנחה קבוצות.
בקבוצת "אבות מדברים" מתאפשר מרחב ללמידה על אבהות חדשה, לשיתוף באתגרים משותפים וייחודיים לאבות, ולמתן כלים להתמודדות עם מצבי חיים חדשים.
תמיר (45), נשוי ואב לארבעה, מטפל ומלווה גברים ובני נוער מזה 20 שנה, ומתמחה בטיפול מגדרי לגברים. הקבוצה הוקמה ביוזמה משותפת שלו ושל הילה דור־ברוור, עובדת סוציאלית ויועצת הנקה, ומנהלת המרחב לנשים לאחר לידה והורות ראשונית.
"תהליך מעמיק"
"טיפולים וקבוצות לגברים זה משהו שהוא די נדיר", אומר תמיר. "אין כמעט כזה דבר. בשנים האחרונות זה קצת משתנה. אני עובד 12 שנה בטיפול בגברים. התחלתי בטיפול באלימות ועם הזמן הטיפול באלימות הפך אצלי בתפיסה לטיפול בגברים וגבריות, כי מצאתי שסוג האלימות הרבה פעמים קשור לגבריות במובנים של מגדר".
לדבריו, באופן כללי טיפול מגדרי בגברים אינו פופולרי כל כך. "יש ספרות, אבל אין פרקטיקה מסודרת. לשמחתי, יש כל מיני קולות בשנים האחרונות של עיסוק בגבריות מנקודת מבט של מגדר".
את הרעיון להקים קבוצת תמיכה לאבות אחרי לידה הגה כאמור תמיר ביחד עם הילה דור־ברוור, שמקיימת במודיעין קבוצות תמיכה דומות לנשים אחרי לידה.
"אנחנו חולקים ביחד את המרחב של הילה לטיפול באמהות", הוא מסביר. "היא עושה קבוצה של אמהות, ואני חיפשתי כל מיני דרכים להגיע לגברים ולתת להם מענה. עלה רעיון להקים קבוצה של אבות שהיא קבוצה מקבילה לקבוצה של האמהות. יש משמעות לכך ששני ההורים עוברים תהליך".
לדברי תמיר, להביא גברים לתהליך ולקבוצה זה דבר מאוד מורכב. "מה שעשינו זה שהקמנו קבוצת 'אבות מדברים' במקביל לקבוצת 'אמהות מדברות'. פרסמנו את זה וקיבלנו פניות מנשים שרוצות שבעליהן יצטרפו לקבוצה. הן אמרו שזה עבור הבעל ושאלו איך הן יכולות לגרום לו להגיע. זה חלק מהעניין, שגברים לא הולכים לטיפול. יש חוסר לגיטימציה לגברים ללכת לטיפול. החברה רואה בעין עקומה כל ביטוי לחולשה או לקושי מצד גברים. הגברים עצמם רואים זאת כביטוי לחולשה ולקושי בגבריות. החברה לא נותנת לגיטימציה וגם הגברים עצמם לא נותנים לגברים לגיטמציה. גברים לא הולכים לבקש עזרה או תמיכה ולכן במקרה הזה הנשים יצרו את הקשר. הטקטיקה שלי היתה להגיד: 'תגידי לבעלך להתקשר אליי'. היה לי יותר נכון שהוא יעשה את הצעד בעצמו. הרבה פעמים הם הגיעו מהוססים: 'מתאים לי, לא מתאים לי'".
תמיר מדגיש כי מדובר בתהליך קבוצתי. "הקבוצה עוסקת בכל מה שקשור למעבר להורות מנקודת מבט של האבא", הוא מסביר. "יש המון עיסוק באמא, תמיד הלגיטימציה היא לקשר אם-תינוק, לקשר עם בן הזוג וכו', אבל בן הזוג נשאר בצד. הקבוצה עוסקת באותן שאלות מנקודת המבט של הגבר - מהו מודל האבהות שלך, עם איזה מודל אתה מגיע, איזה מודל אתה רוצה לתת לילדיך, איך המעבר לאבהות משפיע על הזוגיות, על מה ויתרת. גברים לומדים להתבונן בחוויה, ברגשות שלהם ובכל האתגרים שעומדים בפניהם. הם בודקים את הרגשות שזה מעורר בהם, איך אני מתקשר עם בת הזוג, איך אני אומר לה, איך אני מסביר לעצמי את החוויה שלי, ואיך אני מתווך אותה לסביבה שלי".
תאר את החוויה בקבוצה.
"היה מדהים. יש משהו מאוד מהוסס בתחילת הדרך של קבוצה כזאת בשונה מקבוצות אחרות. יש כאן אנשים שהכירו באיזה קושי או באתגר ובאו מעצמם. הכניסה לחדר היתה מבוישת ומהוססת עם המון בדיקה של השטח, אבל די מהר כולם התמקמו. אחד הדברים שקורים הוא שכולם רואים שהם לא לבד. בדקות הראשונות כל אחד מספר למה הוא הגיע ודי מהר אני מבין שאני לא לבד, יש עוד אנשים ויש בזה משהו מאוד מנחם ומרגיע. זה לא רק שלי. מכיוון שלגברים אין נטייה לשתף את החברים שלהם, הם בתחושה שהם לבד, ובקבוצה הם מגלים שהם לא לבד. הם יכולים לשמוע ולהשמיע, לספר חוויות, לגלות דרכי תקשורת שפחות מוכרות להם. מדובר על שמונה מפגשים, קבוצה קצרה יחסית. בעתיד אני רוצה לפתוח קבוצות ארוכות יותר. הם עוברים תהליך מעמיק, זאת קבוצה שנוגעת בדברים ועושה סדר, אבל אפשר להעמיק עוד יותר".
תן דוגמה לבעיות שעולות בקבוצה כזו.
"אחד מהם סיפר שהוא מחכה לעבודה כי הוא צריך את השקט בעבודה. אחד סיפר שהוא מגיע הביתה, יושב באוטו ומכין את עצמו לפני שהוא נכנס הביתה. אחר סיפר שהוא מרגיש שנשאר בצד. יש 'בונד' חזק של אמא ותינוק, ולפעמים האבא מרגיש בצד. אלה לא קלישאות. אלה דברים שאנשים חווים. לא תמיד הם יודעים איך ליצור קשר עם הילד".
"להתחבר לרגשות"
דבר נוסף שנעשה בקבוצה הוא להגדיר איזה מין אבא הם היו רוצים להיות. "איזה מודל קיבלתי ומה הייתי רוצה להיות", מסביר תמיר. "הרבה פעמים יש פערים בין המודל שקיבלתי לבין מה שאני רוצה להיות. יש הרבה חוויות לא טובות שחווינו כילדים, כמו דיכוי רגשי ומצ'ואיזם מדור אחר. הדור שלנו מנסה להתמקם מחדש וזה קצת מבלבל. לעתים בן חווה אבהות מצ'ואיסטית והוא צריך לעשות סדר מחדש. יש בלבול. בפועל המשטר החברתי מאוד חזק. רואים את זה בכל מקום ‑ בעבודה, בתקשורת, בקולנוע ‑ זה עוטף אותנו. המסרים החברתיים של מה נחשב לגברי עוטפים אותנו מכל עבר. לא קל לחצות אותם. כגבר שעוסק במקצוע שנחשב מאוד נשי ‑ עבודה סוציאלית, חוויתי המון תגובות כאלה".
א' הוא אב לשני ילדים קטנים, בשנות ה־30 לחייו. הוא הגיע לקבוצה דרך אשתו ונשאב לחוויה. "הגעתי מכיוון שאשתי חברה טובה של הילה", הוא מספר. "דרכה היכרתי את גיל. היא סיפרה לי על הקבוצה. זה היה מיד אחרי הלידה של הילד השני. בהתחלה זה נשמע לי משהו פחות טבעי לרוב לגברים, זה יוצא דופן ופחות מוכר, אבל החלטתי לבדוק את זה. יש לנו ילדים קטנים והחלטתי להיות עם ראש פתוח ולנסות. באתי ברגשות מאוד מעורבים, התלבטתי אם זה יכול להיות משהו שמתאים לי או לא. לאט לאט, מפגישה לפגישה זה נהיה יותר מסקרן וגרם לי להסתכל על דברים קצת אחרת. זה משהו בחברה שהוא פחות מקובל. גברים פחות מדברים על רגשות, אבל באווירת הקבוצה זה התאפשר. קיבלתי פרספקטיבה מעניינת, היה מעניין".
על מה דיברתם?
"ההפתעה שלי היתה שחשבתי שיהיה אימון הורי, אבל זה היה יותר פרספקטיבה פנימית, לראות את עצמך כהורה וחוויות שלך בתור ילד. מה אתה רוצה לתת לילדים שלך ואיך, מה האמונה והרצון שלך כהורה ואיך אתה מממש אותם, התמודדות עם קשיים וחוויות עבר שהיום מקבלות ביטוי. אני חושב שלגברים פחות מקובל חברתית לבטא רגשות. נושא הרגשות יותר לגיטימי לאמהות ולנשים, וגברים פחות עוסקים ברגשות, אבל זה מאוד חשוב לדעתי להתחבר לרגשות שלך".
מה גילית על עצמך?
"גיליתי שהמפגש עצמו הוא לא על איך להיות אבא, אלא מי אתה כאבא ומה האמונות שאתה עובד לפיהן, אפילו בלי להיות מודע אליהן. זאת התמודדות עם קשיי עבר ואתגרים שאתה אפילו לא מודע להם. היה לזה המון ערך מבחינתי וזה בהחלט נתן לי כלים להמשך".
"להיות נגיש"
ש', בן 30, נשוי ואב לתינוקת, הגיע לקבוצה גם כן דרך אשתו. "היא אמרה לי שמתארגת קבוצה כזאת. זה היה נשמע משהו מעניין שלא יצא לי להיתקל בו", הוא מספר. "אמרתי ששווה לנסות. בדיעבד זאת היתה החלטה טובה. זה היה משהו מעניין, לא משהו שקורה כל הזמן, לא משהו שרגילים אליו. קבוצה של אבות שמדברים. בהתחלה חשבתי שזה יהיה יותר פורמלי, אבל זה הלך לכיוון של קבוצת שיח וזה היה מאתגר יותר מצד אחד ונחמד יותר מצד שני, כי זה איפשר לי לחשוב יותר לעומק על דברים שאף פעם לא הקדשתי את הזמן לחשוב עליהם. זה לרוב לא מצופה ולא נפוץ, ולכן זאת היתה חוויה מעניינת לחשוב לעומק ולהביע כל מיני דברים שלא יוצא לדבר עליהם, בטח לא עם גברים. העיקר מבחינתי זאת העובדה שהייתי צריך לחשוב לעומק כדי לנסח את הדברים שהיו בראש, אבל לא היה זמן לדייק אותם".
לדעתך האבהות של היום שונה מהאבהות של פעם?
"בהחלט. את האבהות של פעם חוויתי בתור ילד וזה אחרת לחלוטין. אם בעבר אבא היה פחות בבית, מגיע אחרי העבודה ופחות נגיש, אני היום משתדל להיות מאוד נגיש לילדה שלי ולעשות איתה הכל. בעיניי זה הבדל מאוד משמעותי. אין לי ספק שיש דיכוי גברי שהיה קיים פעם, ואין לי ספק שעדיין קיים היום. אני מקווה שעוד דור או שניים הוא ייעלם לגמרי ויהיה לגיטימי לחלוטין לגברים לבטא את הרגשות שלהם, ולא יהיה צורך בקבוצות כאלה. פשוט אפשר יהיה לדבר על הכל".
