החודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל מצאו את ד"ר ג'וליאן אלברדו בכאוס גדול, כמו רבים אחרים. ד"ר אלברדו (37), נשוי ואב לילדה ממודיעין, הוא רופא משפחה במרפאת כרמי יוסף ומרפאת מוריה במודיעין וקצין רפואה בגדוד של פיקוד העורף. הוא עובד 13 שנה כרופא בישראל ומתוכם 8 שנים בכללית.
מאז השבעה באוקטובר הוא שירת במילואים 114 ימים, זאת לצד עבודתו במרפאה ולצד היותו בעל משפחה.
"החודשים הראשונים היו הכי קשים מבחינה פיזית ומבחינה נפשית" מספר אלברדו,
"קשה להיות רחוק מהבית כי זה די הורס את השגרה וכשיש ילדה קטנה מתגעגעים כל יום. זה השפיע עליה במיוחד בסבב הראשון כשהמלחמה התחילה. היא היתה יותר קטנה והיתה לה רגרסיה. גם לא היו לנו כל כך יציאות בהתחלה. ואני התגעגעתי מאוד, כל פעם אני מתגעגע", הוא אומר בכנות ומוסיף. "הגדוד גם אמור להיות מגויס בסוף חודש פברוארלקצת יותר מחודשיים".
במילואים או במרפאה
בעבודה שלו במרפאת כללית, מבינים את המצב ואת הקושי ומנסים להקל על משרתי המילואים ככל האפשר, למרות המחסור בכוח אדם והקושי הטבעי של המטופלים.
"מטופלים נשארים בלי הרופא שהם מכירים לתקופה ארוכה וזה בהחלט לא פשוט לא עבורי, לא עבורם וגם לא עבור הצוות העומס עליו כפול. אבל הצוות שליעזר מאוד, קיבלתי צוות שיש להו הבנה מוחלטת והרגשתישאני לא לבד במערכה", הוא אומר. התמרון בין המילואים, העבודה והמשפחה - מעייפת ומתישה, אבל תחושת השליחות מחזיקה את אלברדו ומעניקה לו מוטיבציה וכוחות.
"זה קשה גם פיזית וגם נפשית, הכל ביחד, אין כל כך זמן לחיים אישיים. בשנה האחרונה הייתי בחופש שלושה ימים ושאר הזמן הייתי או במילואים או במרפאה", הוא משתף בגילוי לב. "יש שחיקה מסוימת, גם במוטיבציה וגם באנרגיות. אבל מה שעוזר זו המשפחה והמחשבות שצריך להגן עליהם, וגם קולגות מהצבא ומהמרפאה. המוטיבציה העיקרית שלי להגיע למילואים היא כדי לתמוך בקולגות שלי כי אם אני לא בא הם יצטרכו להיות במילואים בלי יציאות כמעט, אז אנחנו תומכים אחד בשני. יש אפטרים ובאפטרים במקום לנוח אני חוזר הביתה בשביל לעבוד במרפאה. זה קשה פיזית וגם רגשית ונפשית כי אין מנוחה, אבל זה מה שיש. מקווים שהכמות של המילואים תרד בתקופה הקרובה".
הבת – נקודת האור
החלום של אלברדו היה לסיים את ימי המילואים בלי שאף אחד מחבריו, המשרתים עמו, יהרג או יפצע חלילה. "כמעט הצלחנו", הוא מחייך. "היה בחור אחד שביום האחרון של המילואים שבר את הרגל, אבל לשמחתי הוא בסדר עכשיו".
היו נקודות אור במהלך השנה?
"כן, בטח שהיו. הבת שלי היא נקודת אור וזה הכי חשוב. וגם מטופלים שלי שלמרות הכל הצלחתי לטפל בהם וזה חשוב מאוד לא פחות".
היה משהו שהיית עושה אחרת?
"לא. לא הייתי עושה משהו אחרת, כי אם הייתי עושה משהו אחרת לא הייתי מגיע בכלל למילואים. אני עושה את זה עם ראש צלול וגאווה על מה שאנחנו עושים כקצינים וחיילים בצבא הגנה לישראל. הייתי עושה בול אותו דבר", הוא פוסק.
בשיתוף כללית
פורסם לראשונה: 16:58, 06.01.25
