הקלישאה אומרת שאנשים צומחים מתוך משבר ומוצאים נחמה וכוחות במקומות מפתיעים. במקרה של ד"ר נעמה פאור בת ה-51 ממודיעין, הקלישאה קולעת מדויקת להפליא.
פאור, ד"ר לכימיה, נשרפה ב-40 אחוז משטח גופה לאחר שנקלעה לתאונה באוניברסיטה בה עבדה. היא עברה תהליך שיקום ארוך ומייגע, ובמקומות החשוכים ביותר - מצאה כוחות להתחיל מחדש את חייה.
קראו גם:
"ב-2009 הייתי חוקרת, עבדתי כד"ר לכימיה", היא מספרת. "עבדתי במקביל כמרצה במכללה האקדמית בירושלים. הייתי מאוד מרוצה ממסלול החיים שלי, מאוד נהניתי ממנו. ואז קרתה התאונה.
"זה היה באחד הימים שהגעתי לאוניברסיטה. התבקשתי לנקות מערכת מסוימת שעבד עליה אחד הפוסט-דוקטורנטים. נכנסתי אל תוך המעבדה כדי להביא חומרים. פרצה דלקה ואני נלכדתי בתוך המעבדה. הדרך היחידה להציל את החיים שלי הייתה לעבור דרך המסדרון של האש, לא הייתה לי אפשרות יציאה אחרת מהמעבדה. פשוט רצתי דרך האש החוצה. הבנתי שאם אני רוצה להציל את החיים שלי, אני חייבת לרוץ וכמה שיותר מהר. בזמן שרצתי, אש חיה נתפסה לי בבגדים, ופשוט הפכתי ללפיד אש".
מה עבר לך בראש ברגעים האלה?
"הישרדות. כל ההשתלשלות הייתה נוראית. נוצר מעגל מאוד גדול סביבי של אנשים מוכי הלם. אף אחד לא ידע מה לעשות. באיזשהו שלב נשכבתי על הרצפה והתחלתי להתגלגל. התחלתי לרוץ אל המלתחות בשביל מים, זה היה ממש מתוך קטע הישרדותי. האנשים שהיו שם התחילו לרוץ אחריי. התקשרו כבר לאמבולנס, הגעתי לבית החולים הדסה עין כרם בהכרה מלאה. היו לי כוויות חמורות בפלג גוף עליון בדרגה שלוש עמוק. הגעתי לחדר הטראומה, הבינו שיש לי שאיפת עשן והרדימו אותי".
זה כאב נוראי.
"כל עוד הייתי במקום של לכבות את האש, אני חושבת שלא הרגשתי כאב. אני זוכרת שרצתי למלתחות והורדתי חלק מהבגדים כדי לשטוף את עצמי במים. פתאום אז הכל נהיה קשה, כואב מאוד. התחלתי להריח שרוף. התחלתי להבין את הסיטואציה וכמה היא חמורה".
"כשהגעתי לבית החולים, ראיתי שהאצבעות מתחילות להתנפח, וביקשתי שיורידו לי את הטבעות. אף אחד לא הקשיב לי. ואז כשהגעתי לחדר טראומה, הגיע מנהל החדר וביקשתי שיורידו לי את הטבעות, ואיך שהוא הסתכל עליהן, הוא נתן צרחה. הוא אמר להביא מסור ולנסר את הטבעות, ובזכות זה כנראה יש לי עדיין אצבעות".
אחרי שהובהלה לבית החולים, פאור הורדמה והונשמה במשך שבועיים, ועברה תהליך שיקום קשה מנשוא שנמשך שנים.
איך עבר תהליך השיקום?
"ממש לא פשוט. תקופה מאוד קשה. ההתאמות בבית היו ברמה שהיה צריך שיפוץ כדי להכניס לי כיסא לאמבטיה כדי שאני אוכל להתקלח. יצאתי מבית חולים עם 40 אחוז כוויות. צריך למרוח את הגוף עם משחות, והייתי גם עטופה כולי בחליפת לחץ. הגעתי למקום מאוד נזקק ומוגבל. הייתי צריכה המון עזרה מאנשים, אפילו כדי להתקלח.
"כשאתה יוצא מהמקלחת אתה בכאבים מטורפים, אתה לא מסוגל לעמוד, אתה זוחל ויש שובל של דם מאחורייך. אלה מראות מאוד קשים לילדים. הרבה פעמים ישבתי בחוסר אונים ובכיתי, איך אני ממשיכה מפה? איך מתרוממים? ביטוח לאומי לא סייע באותה התקופה. כשביקשנו עזרה מקופת חולים שאחות תבוא הביתה, אמרו לי לבוא אליהם, איך אני אבוא? לא יכולתי בכלל לשבת באוטו. לא הבינו את הסיטואציה, כמה קשה זה היה".
ואיך יוצאים מזה?
"כשאתה נמצא במקומות האלה, זה מעבר לקושי פיזי. יש גם את המקום הרגשי. הייתי לפני התאונה בפסגת העולם, הרגשתי שאני מתחילה לפתח קריירה ואני מצליחה בה וטוב לי. ובבת אחת בום - כאילו אתה עומד על פסגה של הר גבוה, והכל פשוט קורס. אתה רואה תהום. אתה נמצא במקום שאין אפילו צעד אחד לעשות קדימה.
"הזוגיות שלי הייתה פצועה, בעלי היה פצוע, כל מי שסביבך נפצע. הגעתי בבית למצב שהילד שלי הרטיב במיטה, וחלם חלומות שאמא נשרפת. ואני הייתי צריכה להתמודד עם הדברים האלה".
3 צפייה בגלריה
נעמה פאור. "בבת אחת בום, כאילו אתה עומד על פסגה של הר גבוה, והכל פשוט קורס"
(צילום: קובי קואנקס)
תורת הנפש
פאור ניסתה לשנות את המצב באמצעות לימודים. "אמרתי לעצמי שאני לוקחת את עצמי בידיים, ואני הולכת ללמוד מה אני עושה עם הסיטואציה הזאת. לקחתי המון קורסים של קואצ'ינג והעצמה אישית. למדתי NLP. הלכתי ללמוד תורת הנפש, למדתי שיעורים בשיטת ימימה. מההתחלה כבר ממש התחברתי לזה, וזאת דרך החיים שלי, עד היום. למדתי לנתב את האנרגיה שלי למקום של צמיחה".
באחד מלימודי ה-NLP, התוודעה פאור לרכיבה על אופניים כספורט, ואימצה אותה כחלק מתהליך השיקום שלה. לאחר שהתאהבה בספורט והוא החל לתפוס מקום מרכזי בחייה, היא החליטה להפוך למורה לחינוך גופני, ולאחרונה סיימה מסלול הסבת (הכשרת) אקדמאים להוראת החינוך הגופני במכללה האקדמית בווינגייט.
"הסיפור המדהים של נעמה מעורר השראה בכולנו", אומרת ד"ר אורלי פוקס, ראש מנהל לומדים - דקנט במכללה האקדמית בוינגייט, "מדובר באישה אמיצה שהתגברה על אתגרים אדירים ועשתה שינוי גדול בחייה. שמחתי שנעמה בחרה ללמוד במוסדנו בתוכנית הכשרת (הסבת) אקדמאים להוראת החינוך הגופני. אין לי ספק שנעמה תמשיך לעורר השראה ותשפיע לטובה גם על מטופליה ותלמידיה".
"ההחלטה ללמוד הגיעה אחרי עשור מאוד קשה בחיים שלי", אומרת פאור, "הרגשתי בעשור הזה כמו אדם מת. היו לי תקופות מאוד קשות, והספורט והפעילות הגופנית הוציאו אותי מדיכאונות. גם לא עבדתי, הייתי במצב כל כך קשה, ואנחנו משפחה של שבע נפשות. היה לנו ממש קשוח".
כיום נעמה משתמשת בידע שלה ובניסיון שלה באימונים אישיים, ומתמחה באימון מבוגרים. "היום אני מאוד מאושרת", אומרת, "כשכל זה קרה, הסתכלתי על עצמי במראה, ואמרתי 'מי זאת המפלצת הזאת'. שאלתי את עצמי איך בעלי ישן לידי? איך הוא יגע בי? עברתי תהליך שלם של לאהוב את עצמי מחדש. היום המשפחה שלנו והזוגיות שלנו במקום אחר לגמרי. ואני, אני אוהבת את עצמי היום יותר ממה שאהבתי את עצמי אי פעם".
