בשולחן עוד שנה בפתח. שוב הגעת לארוחת החג בגפך? סביר שגם הפעם תזכי לאכילת הראס הידועה לשמצה, מבית היוצר של דודינו האוהבים להכביר במילים על כל מה שאפשר ואי אפשר. למרבה הצער, הם לא בטיקטוק או בטלוויזיה, אלא שלושה וחצי כסאות ממך בשולחן, ואין ממש איך לשים אותם על מיוט. מקסימום לשים להם עוד קובה סלק בצלחת, שיתעסקו בללעוס.
רק לא לשכוח לבוא בשכפ"צ, כי תכף יירו עלייך בצרורות "בקרוב אצלך", ויש שיסלימו וימשיכו ב"תתפשרי כבר", "את היחידה במשפחה שנשארה", "כמה שאת יפה ומוכשרת, איך את עדיין לבד?" ושאר יריות דומות חסרות אמפתיה או סבלנות. כאילו, דודה, באמת נראה לך שסבבה לי לבוא שוב סוליקו? כן, גם אני, אחייניתך הרווקה התל אביבית שנשארת בעבודה עד מאוחר, מבלה שעות בחדר כושר, ו"כל הזמן במסיבות", רוצה לבוא בשניים לארוחת החג הבאה. ואם תהית, אני לא נהנית ללכת כיחידה לעוד ועוד חתונות של חברים ולראות אותם מוצאים זוגיות כשאני עדיין בסירת הפדאלים הזאת שאט אט מתרוקנת, ולא ברור איך עוד לא נתקעה באיזשהו קרחון וטבעה.
נכון, אני מחויכת ונעימת הליכות, כי מה יעזור לי לפרצף בשולחן ראש השנה ולהאשים את הראש של הדג. לפחות בפסח אפשר להאשים את המרור.
קראו גם:
ניסיתי, הו, כמה ניסיתי
דודה, יש דברים שאת לא רואה. את לא רואה את הייאוש, את התסכול, ואת ההיצע של הגברים בבאמבל. מתוך שינה כבר יוצאות לי תנועות של להחליק שמאלה, נודרת.
וזה לא שאני לא יוצאת, כן? הייתי בכל כך הרבה דייטים שכל המלצרים, בכל פאב שקיים בפלורנטין, כבר יודעים איזו בירה אני מזמינה. כבר אמרתי ושמעתי כל כך הרבה "לא" שמקדמים אותי ל"כן", אם להיות רגע קואצ'רית לזוגיות מיפו שסובלת מחיוביות יתר ולוגו ורוד עם לוטוס. כי עם כמות הדייטים שיצאתי אליהם אפשר להאכיל כמה מאות רעבים באפריקה. אבל איכ, מי רוצה לאכול דייטים בינוניים וסבירים?
חשוב לי לציין משהו, אל תתבלבלו - יש גם גברים טובים. אם כי גם ביניהם, זה מסע מפרך כמעט כמו למצוא את היציאה מהסנטר. וכן, לפעמים הצד הדפוק במשוואה של למה זה לא הצליח, זו אני. הייאוש, האכזבות, העייפות מכל הקילומטראז' הארור הזה שחצי ממנו הלך על לחפש חנייה בעיר הזו, קשים דיים. אל תוסיפי שמן למדורה, דודה, טגני בו עוד קובה בורגול.
מה יהיה עם הרחם?
ואז דודה עוברת לפאזה הבאה - דאגה עמוקה לרחם שלך, שאולי שכחת אותו בטעות בשמש, למה הוא מתייבש.
הפעם שפר עליי מזלי. או שלא? תחליטו אתם. להלן, מקרה הבוחן שהוא אני. מגיעה בגפה לשולחן החג, בעלת רחם שמאיים להתייבש. אממה - בעלת הרחם לא ששה לעשות בו שימוש. אלהורית, בעגה המקצועית. למי שסינן מתחת לשפם שאני לא אדע לעולם מה זו אהבה של הורה לילד, מתזכרת שיש לי הרבה יותר שעות שינה והרבה פחות קמטים. יש ביציות מוקפאות שלי אי שם, ליתר ביטחון, אבל נדמה שבכל הקפה שאני עושה סביב השמש, החלטתי רק מתחזקת.
אני מגמגמת לה שם - "זה בסדר, הוא אוהב שמש, ים, קיץ... אמא, איך מסבירים לדודה שאני אלהורית מבלי שהיא תיחנק מהקובה?".
"היא לא רוצה להביא ילדים, היא החליטה ככה ואני מכבדת ומבינה אותה". אמא הנפלאה שלי, שסה"כ תומכת בי בזה שנים ואף נרגעה סופית אחרי שנולדה לי אחיינית, נחלצת לעזרתי. ואיך לא, ישר מגיעים "מי ידאג לך לעת זקנה" (הפיליפינית, תודה) ו"חבל, את תהיי אמא נהדרת" (כן, אני אחלה עם ילדים שאינם הדאגה שלי). כאילו לא שכחתי את הרחם בשמש עד לפני פחות מרגע. נו, אז מה גרוע יותר?
בשוודית זה נשמע יותר טוב
רק לקראת השנה החדשה שבדיוק לוקחת ימינה ברמזור ומגיעה, לא נותר לי אלא לבקש משאלה אחת שאינה "שיסתלקו דושינו" - אולי פשוט, דודה, תדברי איתי על דברים אחרים? על העבודה שלי? על לימודי השוודית שלי? וכן, אני מרשה לך בדיחות "עכשיו את אלופה בקטלוג של איקאה".
וגם שאר דודי ודודות שולחן החג של כל הבאים סולו - בבקשה תדברו איתנו על דברים אחרים. לא כיף לנו הלבד, באמת שלא.
ולסיום, נשבעת בזאת - ביום בו האחיינית בת ה-11 חודשים שלי תגדל, את כל מה שאני שמעתי מכם, דודים ודודות, היא לא תשמע ממני לעולם. אני אדבר איתה על העבודה שלה, או על מידברן. השני כמובן מותנה בהיותי דודה מגניבה שתיקח אותה למידברן, פעם בעתיד.
שנה סבבה כזאת, לכל הפחות. לדודות שמדברות איתנו על דברים אחרים תיכתבו ותחתמו.
