הכרתי את יעל ריכרדסון, בחורה אמיצה שלא מפחדת להסתכל לפחד בעיניים, ולהילחם בו כמו לביאה.
אשמח שתספרי לי על עצמך-
שמי יעל, בת 21 וגרה במודיעין, מחברת הספר "על תקווה, פחד וחלומות". אני מאוד אוהבת ליצור, בכל מיני תחומים. את עולם הכתיבה גיליתי בכיתה ה' כשהמורה לספרות נתנה לנו תרגיל: לכתוב ספר. שם התאהבתי בכתיבה. כתבתי אז בעיקר סיפורים קצרים, בראתי עולמות ונתתי לעצמי קצת מנוחה מהמציאות.
בכיתה ח' עברתי משבר רגשי ואובחנתי עם חרדה ודיכאון. אני לא זוכרת הרבה מהתקופה הזאת, בעיקר את התחושה שאין לי מילים. לא הבנתי מה עובר עליי, לא הבנתי למה הכל מציף מדי, מה זה התקף חרדה, למה אני לא מצליחה לקום מהספה. בשלב הזה הכתיבה הפכה להיות אזור מוגן בתוך הסערה שבנפשי. דרך הכתיבה הכרתי את עצמי, את היעל החדשה שפורצת את החומות. כיום אני במקום אחר, אני מכירה את הגלים של הקושי, יודעת איך נראה אצלי התקף חרדה ומה לעשות כשהוא מגיע, יש לי עוד דרך ארוכה לעשות, אבל אני ממשיכה לצעוד.
מאין הגיעה ההשראה לכתיבת הספר?
תמיד רציתי להוציא ספר לאור. זו הייתה מן פנטזיה רחוקה, אולי קצת מטופשת. מי אני שאוציא ספר? מה יש לי להגיד לעולם?
ואז בגיל 15, עלה לי הרעיון לספר. זה היה אחרי שאספתי את כל הקטעים שכתבתי מכל המחברות (ויש הרבה מחברות). אני זוכרת שקראתי את כל הקטעים הכואבים, האפלים שלי, קטעים מלאים בפחד, בייאוש מאוד גדול. הבנתי שזה לא המסר שלי לעולם. החלטתי לכתוב לכל אחד מהקטעים קטע מנקודת מבט אחרת, קטע של תקווה.
האם יש משהו שלמדת בעקבות הכתיבה של הספר?
בהתחלה הקטעים של התקווה היו מאוד מאולצים, היה לי קשה לראות את התקווה בתקופה ההיא. הייתי צריכה הפסקה בין כתיבה של פחד לכתיבה של תקווה. לאט לאט, עם הכתיבה של הספר, הרווחים הצטמצמו לי. למדתי להיות בתוך התקף חרדה ותוך כדי לראות נגיעות של תקווה. עוד דבר שלמדתי לעשות זה לא לבטל את הפחד, את הקושי. הקטעים הראשונים של התקווה היו מאוד בגישה של: "בכלל לא רע לך, את חושבת שהכל רע וצריך למות אבל הציפורים מצייצות והכל מושלם". היה משהו מאוד ילדותי בראייה הזאת של המציאות, מאוד שחור או לבן, רע או טוב. עם הכתיבה של הספר (והרבה טיפול רגשי) אני לומדת לחיות לצד הקושי. הוא לא צריך להימחק כדי שאני אוכל להתקיים. השתדלתי לשדר את ההבנה הזאת בספר, שהקטעים של התקווה לא יבטלו את הקושי, אלא יעבדו איתו.
מדובר בספר העצמה, האם הוא מיועד לאוכלוסייה מסוימת?
בקצרה אגיד שהספר שלי מיועד לכולם. מתמודדים, משפחות או אנשים שקרובים למתמודדים וכל מי שרוצה להכיר את עולם בריאות הנפש.
ובדרך קצת יותר ארוכה אגיד שבספר שלי יש שלושה סוגים של קטעים.
הסוג הראשון הוא הפחד, הוא מיועד למי שלא מכיר את עולם בריאות הנפש. דרכו אפשר להכיר את הקושי, לקבל הצצה לכאב ואולי להבין קצת יותר.
הסוג השני הוא התקווה מיועד למי שמכיר טוב-טוב את הפחד, וצריך קצת תקווה, קצת הסתכלות אחרת על הקושי.
הסוג השלישי הוא השילוב, הקטעים ששייכים גם לפחד וגם לתקווה. הם מיועדים לאנשים כמוני, לשלב בתהליך שרואים שחור לבן, לדעת שצריך ללמוד לראות קצת אפור.
אני מאוד לא מסכימה עם האמירה "כולנו מתמודדי נפש" אבל אני כן מאמינה שבדרך זו או אחרת בריאות הנפש נוגעת בכולם.
הספר שלך מאוד חשוף, האם היו לך חששות להוציא אותו לאור? אם כן, מה בכל זאת גרם לך להוציא אותו?
ברור שהיו חששות, והרבה. לצערי יש עדיין הרבה מאוד סטיגמות סביב בריאות הנפש, זה מאוד מפחיד לבוא ו"להודות" בהתמודדות שלי. אבל דווקא העובדה שזה כל-כך מפחיד, שיש כל-כך הרבה הסתרה סביב הנושא דרבנה איתי להוציא את הספר לאור.
יש לי משפט כזה שהולך איתי: "להיות מה שלי לא היה" כלומר אני רוצה לתת לאחרים את מה שאני לא קיבלתי. בתחילת המשבר שלי הייתי מפוחדת, מבולבלת ומאוד מאוד בודדה. אם הספר שלי יכול להגיע לאדם אחד, ולעזור לו לנשום. להיות שם בשבילו ברגעים האלה, זה כבר ניצחון ענק.
האם נראה בקרוב עוד ספר פרי עטך?
בקרוב לא :)
כתיבה זה דבר שלוקח זמן, בטח אם מדובר בכתיבה רגשית.
יש לי כבר מחשבות על הספר הבא, איך הוא יהיה בנוי, איך יקראו לו, במה הוא יעסוק. אבל אני לא אגמור אותו בזמן הקרוב.
את הספר הנוכחי כתבתי במשך חמש שנים, ויש שם גם קטעים שנכתבו עוד קודם.
אבל ככה היא כתיבה, היא דבר איטי, טבעי ויפיפה.
אי אפשר להאיץ בנפש, צריך רק לתת לה דף ועט כדי שתוכל להתבטא.
יש עוד משהו שחשוב לך להוסיף?
אני רוצה לנצל את ההזדמנות לדבר קצת על העסק שלי, "דברים קטנים לנפש".
בעסק אני מוכרת תכשיטים שאני צורפת בעצמי, רקמה שאני מכינה בעבודת יד, את הספר כמובן ושלל דברים שאני תופרת. אחד המוצרים החדשים שלי זה ערכת התמודדות עם חרדה. מדובר בקלמר שאני תופרת עם קלפי טכניקות שאני מכינה ועוד דברים שיכולים להקל על החרדה. הערכה מגיעה בשני גדלים.
אני מזמינה את הקוראים לעקוב אחרי העסק ברשתות החברתיות, שם אני מעדכנת בתאריכי דוכנים, מוצרים חדשים ונותנת הצצות להכנה של מוצרים.
האם יש לך קטע שהיית רוצה לשתף?
יש קטע שאני מאוד אוהבת, קוראים לו "יום אחד". כתבתי אותו במיטה באמצע הלילה כשהחלומות והפנטזיות שלי לא נתנו לי לישון.
יום אחד אשכב במיטה, אעצום עיניים ואגיד לעצמי, "הצלחת."
יום אחד ארגיש משמעותית, אולי גם גיבורה.
יום אחד אעמוד מוקפת באנשים ולא ארגיש בודדה.
יום אחד אתגאה בעצמי, כמו שמגיע לי.
יום אחד אגשים את חלומותיי.
עד אז אלחם, אתכנן, אאבד את שפיותי ואמצא אותה מחדש.
עד אז אחזיק את החלומות חזק.
עד אז אשכב במיטה, אעצום עיניים ואגיד לעצמי, "יום אחד."
ולבסוף, מה המסר שלך לקוראים?
לקוראים שמכירים את עולם בריאות הנפש מקרוב, באיזושהי דרך, אני רוצה להגיד: תמשיכו, לאט לאט, אבל תמשיכו. אני יודעת שזה תהליך קשה, מייאש, מרגיש בלתי אפשרי. אבל זה תהליך כל-כך חשוב, אז בבקשה, תמשיכו.
אני מאחלת לכם מכל ליבי שתמצאו את הדרך, את האנשים הטובים שיתנו יד, את התקווה.
לאנשים שלא מכירים את העולם הזה, אני מזמינה אתכם לבוא, ללמוד, להכיר. אני מזמינה אתכם להושיט יד, ולב, ונשמה, ולהיות איתנו. גם בתוך הקושי, גם בתוך הכאב, אל תפחדו ממנו, תהיו איתו, ואיתנו.
"על תקווה, פחד וחלומות", מאת יעל ריכרדסון
קרדיט למראיינת- ניצן יהושע
מוגש מטעם: ספרי צמרת
