תכירו את יותם:
ספר לי על עצמך
קוראים לי יותם סולימאן, בן 24, גדלתי בכפר האורנים, (יישוב קטן ליד מודיעין). אוהב מאוד להתנסות בדברים חדשים ומשתעמם די מהר. בעקבות כך נוגע בתחומים רבים שנשארים בגדר תחביבים: ציור, פיסול, טיולים, ספורט, קריאה, כתיבה, נגינה.
רוב חיי עברו בכפר האורנים עם אותם החברים עד היום. מתנועת נוער דרך בית ספר ועד טיסות לחו''ל. בצבא שירתי בחיל הנדסה ביחידת יהל''ם. המשכתי לתפקידי פיקוד ביחידה ולאחר מכן לתפקיד מ''מ בגדוד 605 של הנדסה.
כשהשתחררתי עשיתי קפיצת גדולה והלכתי למלצר ולעשות פסיכומטרי. הצבא השאיר בי רצון לעבוד בחינוך וביליתי שנה בצפון הירוק בתור מדריך מכינה. הכתיבה ליוותה אותי קצת אחרי שהשתחררתי ועד לסוף שנת המכינה.
איך כתיבה נכנסה לחייך?
אני חושב שהכתיבה נכנסה לחיי, קודם כל דרך קריאה. מגיל מאוד צעיר התחלתי לקרוא ספרים. מעט זמן לאחר מכן התחלתי לכתוב יומנים. זה היה בשבילי מקום שקט ובטוח לפרוק את הרגשות. במשך שנים היומנים היו תיאורים שדומים לאנליסט שמנתח את היום יום. בגיל שמונה עשרה, באחת מתקופות השעמום יצא מתוכי השיר הראשון ומאז אני כותב. מאוהב מתמיד במילה הכתובה.
מאז הכתיבה טווה את סיפורה בתיאום כמעט מושלם עם הסיפור שלי.
מאין הגיעה ההשראה לרומן?
לסיפור שלי לא היה מקור השראה אחד. היה צריך כמה מקורות שיפרצו במקביל כדי למלא את הסיפור. ההשראה העיקרית לסיפור היא כמובן החיים הפרטיים שלי. הראייה שלי את עולם האהבה הסבוך ואת תחושת החופש החמקמקה והערמומית. את תחושת החיבור החזק והרגשות הגואים ולבסוף ההבנה שרוצים להיפרד או שאפילו לא רוצים להתחיל.
חוויות של אהבה נכזבת וגם של אהבה שהתממשה, אך לא נכרתה בברית עולם. הרבה שעות של מחשבות במיטה, הרבה שעות של כתיבה וצבירה של דברים שהגוף קטן מדי מלהכיל אותם וצריכים לצאת אל הדף.
הרצון לא להתמודד לבד עם עומס המחשבות, להפוך את בליל הרעיונות בראש למשהו בהיר, הוא הגורם הראשי לכתיבת הספר.
האהבה כמובילה, אבל לצידה הבלבול, האגו, החופש היו הדבר העמום בראש שלהם היה צורך לתת ביטוי בכתב. מתוך הבנה שכולנו מרגישים. בעוצמות ומונחים שונים. אבל כולנו מרגישים.
האם נתקלת באתגרים/ קשיים במהלך הכתיבה?
תמיד יש אתגרים בכתיבה. האתגר העיקרי שאני עדיין נתקל בו הוא העובדה שהתוצר אף פעם לא מושלם. בתהליך כל כך ארוך אתה משתנה. מה שכתבת לפני שנה יכול להיות כבר לא רלוונטי ואתה צריך להיות שלם עם עצמך שלפני שנה, למרות שיש לו חסרונות. לסמוך עלייך בעבר. לקבל את היופי שיש במשהו בוסרי ולא מושלם. משהו אמיתי ולא מתוקן.
זה היה האתגר העיקרי בשבילי. לצידו הלכו להם אתגרים רבים. מחסומי כתיבה. רצון להעביר מסר בצורה הכי מדויקת שאפשר ועוד.
בסוף האתגרים האלה רק מוסיפים אנושיות ועניין לקריאה והם היו חלק בלתי נפרד מהתהליך שאני עברתי בתוך הכתיבה.
מה המסר שלך לקוראים?
יש שני מסרים עיקריים. הראשון רלוונטי ורלטיבי במיוחד לנוכח העולם המודרני. והוא המסר שגם בעולם שהכול נראה לנו מושלם, התמונות באינסטגרם תמיד עם חיוך ואנשים מסתירים חולשות במרתף. הדרך הנכונה לגדול מבפנים היא להתמודד עם החולשות שלך, עם הרגעים העצובים, הבודדים. להתחבר לעצמך. לא להתכחש להם. גם אחרי שתעשה את זה החיים לא יהיו מושלמים. בגדול תדעו לאהוב וליהנות מחוסר שלמות, זאת השלמות הכי גדולה שיש.
המסר השני מתקשר לאהבה, והוא שאפשר לאהוב באמת, לפתוח את הלב וגם להיפרד, אבל לא לפחד לאהוב. עדיף לחוות טלטלת רגשות מאשר להישאר באותו המקום. הדרך למצוא אהבה גדולה ואמיתית לרוב עוברת דרך הרבה אהבות אחרות. לא תמיד אהבות זוגיות, אבל רק מי שמאפשר לעצמו לאהוב יצליח לחשוף במעט את נפתלותה של האהבה. להבין את המסתורין שלה ובסוף אהבה זה אחד המרכיבים החזקים בחיינו. אם לא נתנסה בו נפספס חלק רחב מהמושג לחיות.
האם אתה עובד על משהו חדש בימים אלו?
כרגע אני לא עובד על משהו חדש. כותב שירה וסיפורים קצרים. ספר נוסף יגיע שהגוף כבר יהיה עמוס מדי, בינתיים הוא עומד בעומס בגבורה.
משהו שתרצה להוסיף?
רציתי להגיד תודה לכל הקוראים ולכל התומכים. אני מקווה מאוד שהספר גרם לכם למחשבות, לשאול שאלות.
תודה גם לכל הכותבים הרבים באשר הם. אלו שרוצים לפרסם ולהוציא לאור. תפרסמו. תחשפו את עצמכם. השמש לא חזקה בחוץ. האוויר נעים. אנשים מחבקים יצירות אמיתיות. רק אל תשכחו לחזור הביתה מדי פעם ולכתוב רק לעצמכם, כי אין חשוב מזה.
קשה לי להגיד הוא רומן שלא ניתן להניח מהיד, הוא כובש כבר מן המילה הראשונה, צובט את הלב ו'מכריח' את הקורא להיכנס לתוך עולמם של שני צעירים בצעדים הראשוניים שלהם.
מראיינת: אלינור לוגסי
"קשה לי להגיד" – יותם סולימאן
הוצאת צמרת, 2021
