ב- 7 באוקטובר נרצחה אחותו של זיו לוי, ליבנת קוץ, ביחד עם כל משפחתה בביתם בכפר עזה. "מצאו את כל חמשת בני המשפחה בממ"ד על המיטה, כשכולם חבוקים", משחזר האח. מאז, זיו, מנהל מפעל הקפה של שטראוס בלוד, ביחד עם עובדיו, חיים בצל האובדן, נעים בין כאב לשגרה, עוטפים אותו – והוא אותם. בפתח המפעל הם הקימו אנדרטה בשם "כנפיים של בובה", שעשויה כולו מצעצועי ילדים ומקפסולות קפה. ממשיכים בפס הייצור – אבל לרגע לא שוכחים.
"יום ההולדת שלי הוא ב־ 7 באוקטובר", משתף לוי. "באותה השבת תיכננו לנסוע לקיבוץ כדי לחגוג עם אחותי. היא גם הכינה עוגה. ואנחנו רואים שאין תגובה, אין תגובה מאף אחד מחמשת בני המשפחה. המחשבה הייתה כאילו שפשוט הם לא יכולים לדבר, או שהם מפחדים, או שהם בממ"ד ואין קליטה. אחרי שסיימו את הלחימה, נציגת הקיבוץ מצאה אותם".
גם שנה וחצי אחרי מתקשה זיו להאמין שכל חמשת בני המשפחה שלו – לא יחזרו. מקור כוח עצום הוא מוצא בתוך הקהילה שבנה ביחד עם העובדים, במפעל הקפה שהוא עומד בראשו. "האנדרטה שבנינו מסמלת קהילה – ומבחינתי זו הקהילה שלי", הוא אומר. "העובדים כאן נותנים לי גב וחיבוק".
המותג הכי ישראלי - קפה טורקי
הקהילה שעליה מדבר לוי במפעל בלוד מורכבת מעובדים יהודים וערבים, נשים וגברים, יוצאי אתיופיה ויוצאי חבר העמים – כולם מייצרים ביחד את המותג שנחשב ישראלי כל כך – הקפה השחור, או בשמו האחר: "קפה טורקי".
"אנחנו בעצם מקבלים קפה מ־ 17 מדינות, מעל 30 סוגים שונים של קפה. הקפה נשפך ונכנס לתוך תנור בן למעלה מ- 40 שנה שעובד סביב השעון", מסביר זיו על פס הייצור במפעל בגאווה. "אחד הדברים שבעצם מאפיינים מאוד את הקפה שלנו הוא הטריות– לא משנה מתי תפתח את השקית, עכשיו או בעוד חצי שנה, האפקט של אותה ארומה – זה משהו שאין לו מתחרים".
בסיור עם לוי במפעל אנחנו פוגשים את רינה מור־אשביע, מזכירת המפעל זה 43 שנה. יש שמכנים אותה: "האמא של המפעל". "אני עוזרת לעובדים בהכול, אם הקירות שלי במשרד רק יכלו לדבר", היא אומרת בחיוך. כמו שהיא חיה את נפשם של העובדים, היא חיה גם את השכול של המנהל שלה: "הרגע הכי קשה השנה היה כשהתבשרנו שהמשפחה של זיו, אחותו ליבנת קוץ ומשפחתה, נמצאו בחדרם בכפר עזה ללא רוח חיים. זיו חי איתנו פה כל היום".
"אנחנו פה, אל תדאג"
אברה מקונן, בקר קלייה, נמצא כבר 13 שנה במפעל הקפה בלוד. "הלב הפועם של המפעל זה איפה שאני נמצא בחדר בקר", הוא משתף בגאווה, "שם אנחנו קולים, טועמים ושולחים גם למעבדה". במהלך המלחמה אומר מקונן כי הוא חש בצו 8: "עבדנו ללא הפסקה, אם אתה לא במילואים – אז לפחות פה בייצור מזון". סמיר קרקר, טכנולוג ומנהל ייצור במפעל, כבר 43 שנה טועם במפעל קפה. רוני סבג, טכנולוגית צעירה, רק שנתיים במפעל ומהר מאוד הפכה לבת חסותו.
"אנחנו קודם כול חברים טובים, למרות הפרשי הגילים", אומר סמיר, "זה לא מובן מאליו שיש אנשים צעירים שיש להם את הנכונות ללמוד ובאים בהתלהבות רבה מאוד לעולם שהוא באיזשהו מקום מסורתי ועתיק". רוני מודה שעבורה זה היה ג'וב החלומות: "בשביל זה הלכתי, ועשיתי תואר בביוכימיה ומדעי המזון".
בשבת השחורה התקשר סמיר לזיו לאחל לו מזל טוב ליום ההולדת: "היו בדיוק כל האזעקות והמטחים ואמרתי לו: 'אחי, סידרתי לך מטח זיקוקים ליום ההולדת'. בהתחלה הוא צחק, אבל אחר כך אמר לי: 'אחי אל תשאל, אחותי גרה בכפר עזה, והיא כבר כמה שעות לא עונה לנו שם'. קרה לו אסון בלתי נתפס והוא בעצמו נתן לנו עוצמה רגשית שאיפשרה לנו להמשיך".
אותה המשכיות מבחינת רוני היא גם הנחמה הכי גדולה שהם כעובדים יכולים לתת למנהלם. "הלכנו לנחם בשבעה, ואני חושבת שהניחום הכי טוב היה לתת חיבוק חזק ולתת לו להבין שאנחנו פה, אל תדאג, המפעל עובד ואנחנו מייצרים". "המטרה שלנו היא לעשות את העתיד יותר טוב עד כמה שאפשר".
