הקבוצה הזאת רק בת חודש, אבל בזמן הקצר שעבר מאז נפתחה ההשפעה שלה עליי, ששונאת קבוצות, שבורחת תמיד לתלמים נפרדים ומקדשת פרטים ואינדיבידואליות, בלתי ניתנת לתיאור.
כמעט מחקתי את ההזמנה להיכנס לקבוצת הפייסבוק הסגורה עם השם הארוך "אפשר להוציא את הבחורה מהקיבוץ", אבל משהו בכל זאת גרם לי להציץ. להימלט. להציץ שוב. להיפגע. ואז להישאב בלי יכולת להפסיק לקרוא, לצחוק, לדמוע, להישאר נסערת במשך ימים. וזה עוד בלי שכתבתי שם עדיין מילה אחת משלי.
מדיווחים שעולים בקבוצה (ומחוצה לה) שכבר מונה יותר מ־4,500 נשים וכל הזמן ממשיכה לגדול, אני לא היחידה שעוברת טלטלה.
כרטיס הכניסה לקבוצה (הסגורה לגברים) כולל שני קריטריונים: תקופת חיים משמעותית בקיבוץ וגיל העולה על 30. התק"ם, השומר הצעיר, הקיבוץ הדתי - לכל הקיבוצים כמעט בלי יוצא מן הכלל יש נציגות בקבוצה.
רוב החברות בה קוראות בשקט, אבל מאחורי הקלעים מתפתחות סערות בשיחות ווטסאפ אינטנסיביות, טלפונים נרגשים ואפילו מפגשים קטנים ואינטימיים.
זה מפל מה שקורה בקבוצה. נשים אמיצות כותבות על הפקרה, על הטרדות מיניות, על בדידות, על תחושות של נטישה, אבל הן גם צוחקות בחיבה וגעגועים על ההוויי במכבסה ועל גיוסים בשדות וברפת ועל אהבה, בכל זאת אהבה לאנשים ולמקום שהיה או עודנו ביתן.
הן שואלות שאלות מדהימות בישירותן על תפקיד ההורים בקיבוץ של העשורים הקודמים, הן פותחות באומץ נושאים שהיו טאבו, כמו שווים יותר ופחות בחברה שאמורה להיות שוויונית, היחס לחריגים, אפילו יחסי אשכנזים־מזרחים. כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור שגרם לרבות כל כך שלא לרצות לסחוב יותר לבד את המטענים הכבדים שהן נושאות כל חייהן, אז הן מעיזות לשתף, להשוות, ללכוד מתוך האור את נקודות החושך והשפל שהיו רוצות להשאיר בעבר אבל לא מצליחות עדיין, מספרות על התמודדויות לאורך כל חייהן עם השלכות החינוך הקיבוצי, רוצות להתנחם ולנחם, בונות סוג של קיבוץ חדש, אחר, וירטואלי אבל קיים מאוד.
קיבוץ שנשותיו, בנות כמה דורות, אולי פצועות מקרבות העבר, אבל גם רכות, מכילות ומגינות יותר. זה לא שאין סיכות וקוצים, כעסים ועלבונות כשהפצעים נפתחים ונשאלות השאלות הקשות על הבית שהיה. יש. תודה לאל על נשים שהחוויות שלהן מהחיים בקיבוץ מאירות, משמחות, מרחיבות לב.
לכולן יש מקום. בגלל שהקבוצה סגורה אי אפשר לשתף בחומרים, בעדויות הדרמטיות מאוד של נשים שכלל לא הכירו או מכירות אחת את השנייה, המלמדות הרבה על חברה שתוכננה להיות חברת מופת, אבל לא בכל מבחני המעשה הצליחה. בינתיים רק שתדעו שמתחת לפני השטח יש קבוצה של אלפי נשים שעושות תיקון ושלום עם העבר שלהן ועם עצמן. וזה כל כך מרגש וחזק.
× × ×
אולי בגלל הקבוצה הזו והזיכרונות הפרטיים שהיא העלתה בי נסעתי בסוכות לפסטיבל "מתחת לפנס – שמיטה בשדה תרבות" שהתקיים בגבעת חביבה. רבים מ-80 המיזמים, המיצגים, התערוכות והאירועים שעוסקים באור ובשמיטה הזמינו להתעמק בהם אבל אני באתי במיוחד כדי להשתתף בסיור שהעביר איש הנדל"ן ניר קינן, שהפעם האחרונה שבה התראינו היתה בסוף שנת השירות שלנו לפני הצבא. התנדבנו אז להדריך נוער במסגרת תנועת הנוער של בני הקיבוצים.
ניר (שהיה ממרום גולן) ואני גרנו בקומונה בתל אביב עם עוד שישה מדריכות ומדריכים. כשהסתיימה השנה התפזרנו לחיינו ולא התראינו עשרות שנים.
"אני מגיעה לסיור", כתבתי לו הודעה פרטית בפייסבוק. "לא רוצה להפתיע אותך".
"אחותי", הוא ענה. "איזו שאלה. בואי".
× × ×
אז, בשנת השירות, לא היה לי כיוון. לא ידעתי לאן אני רוצה ללכת. ניר היה מאלה שידעו. או ככה לפחות חשבתי. עם כמה בנים מהקומונה שלנו ומקומונות אחרות הם התגייסו לגולני, עשו את כל המסלול עד לקצונה. כשהשתחררו חברו לכמה בנות מהתנועה והיו בין מקימי הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.
גם הוא גר שם איזו תקופה עד שעזב, למד קולנוע בסם שפיגל, התחתן, נסע להולנד, היה שם קולנוען ואיש תקשורת, חזר לארץ כשהבין שהוא רוצה לגדל ילדים בישראל, ניסה לשרוד בתקשורת, היה קשה, התגרש, הקים זוגיות חדשה, עבר לשקם גנים וגינות ועכשיו הוא בנדל"ן בחדרה ובאזור. נדל"ן? אני בשוק. אתה? "אני מדבר עדיין וממשיך לנהל דיאלוג עם הסוציאליזם", הוא צוחק. "בכל התחנות בחיי הרגשתי שליחות. גם בנדל"ן".
נדל"ן זה גם נושא הסיור שהוא מעביר בגבעת חביבה, שנמצאת קצת לפני שמתחיל ואדי ערה. המקום, שבחלקו היה בסיס של הצבא הבריטי, נחנך על ידי השומר הצעיר ב־1949 ואחר כך העביר ידיים ובעלויות, אבל תמיד השתדלו לקיים בו פעילויות ברוח ערכי השלום, השוויון והסולידריות.
"בואו נדמיין שיש לכל אחד מכם כסף לקנות אחד מהמבנים של גבעת חביבה", ניר אומר לקבוצה הקטנה שיצאה איתו לסיור. זה לא סיור אמיתי. זה רעיון. מעין בדיקה אם הכסף הגדול בהכרח פוגע בערכי הבסיס. אני חשבתי מראש שהתשובה היא כן. ניר לא ממהר להסכים לזה.
לסיור הוא התכונן ברצינות וביסודיות. ככה אני גם זוכרת אותו. רציני ויסודי ועמוק. בימים האחרונים הוא למד היסטוריה, למד את התב"ע של גבעת חביבה, סיפק נתוני מחירי אמת של מבנים דומים באזור. הלכנו אחריו בשבילים, ובכל פעם הוא מפנה אותנו למבנים שעברנו - בית הספר הבין־לאומי לשלום, הספרייה, הארכיון ומרכז המחקר הענק, הבריכה - ומפרט את היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם כאילו באמת יש לנו ביד צ'ק פתוח. אחד המשתתפים מתלהב מהספרייה העגולה והנטושה. "אני אקנה אותה", הוא מודיע. "ואבנה פה מלון בוטיק".
"אני דווקא הייתי מקים כאן את גלריית הקיבוץ שנסגרה", ניר מציע ברוח המקום שאולי כבר נושבת רק בראש שלנו.
× × ×
על הדשא, אחרי שכולם הלכו, אנחנו מנסים לצמצם פערים. מה קרה לנו ולתנועה הקיבוצית בזמן שעבר מאז התראינו. השלום, השוויון, הסולידריות, האמיתות שפעם הרכיבו את חיינו והיום הן סימן שאלה תמידי עבורי. עבורו. כנראה גם עבור קבוצת הנשים בפייסבוק. כולנו במסע האור והשמיטה. מחפשים לעד תשובות.
