ככה היא כתבה לי בעקבות המדור של שבוע שעבר.
"תודה על מה שכתבת. אני קוראת שוב ושוב ויודעת שגם בעולם שלי יש אשה כזו ש'חייבת להגיד לי' אבל ה'אשה הזו' היא בעצם אני! הביקורת העצמית שלי, שנים על גבי שנים, אפילו שהשגתי יעדים לא מעטים ועדיין, עדיין אני לא מספיק טובה כי פעם (ממש עד לא מזמן) היה האיש הזה שגידל אותי ובכל הזדמנות אמר לי ש'אני לא מספיק טובה' וש'כלום לא יצא ממני' ואני האמנתי לו ומאמינה לו עד היום".
× × ×
ונשארתי עם המילים שלה שצבטו לי את הלב. חשבתי על כמה היא צודקת. על איך לפעמים לא צריך שאף אחד יעביר עלינו ביקורת כי אנחנו עושות את זה יותר קשוח מכל מ"כית בטירונות. יותר אגרסיבי מכל אייל ברקוביץ'. אנחנו ה"שוטר הרע" שלנו.
ובעיקר אנחנו מהדהדות את הקולות שליוו אותנו בילדותנו.
המורה שלא האמין בנו או ההורה או מה שאמרו מתישהו בחצר בית הספר.
והדברים האלה מהדהדים ורודפים אותנו, ואנחנו נמצאות איתם בדיאלוג מתמשך. מנסות להוכיח.
× × ×
דינה אור, סטנדאפיסטית מצחיקה אש, חברה ואשה מלאת חוכמה ועוצמה, ציטטה לי בהקשר הזה את אלינור רוזוולט שאמרה: "לאף אחד אין היכולת לגרום לנו להרגיש לא שוות, לא יפות, לא טובות, ולא ראויות ללא האישור שלנו".
והסבירה לי שאנחנו נותנות לקולות האלה להשפיע עלינו. וזה בידיים שלנו.
× × ×
דיברתי על זה עם יואב, והוא שלח אותי לקרוא מאמר על הדור שלהם. על הצעירים של היום. מאמר שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ודיבר על הדור של ילדינו.
ילדים שאנחנו מגדלים אחרת לגמרי.
אנחנו רק אומרים להם כמה הם נהדרים, מחזקים אותם על הדברים הטובים שלהם ומסבירים להם שהם יכולים הכל: לעוף לחלל, לקבל פרס נובל ולהיות שפים מצליחים וזמרים. מה שהם יבחרו.
אנחנו מעניקים להם כנפיים ואמונה בעצמם.
אנחנו גם מנסים להעניק להם תמיכה בדברים שבהם הם פחות טובים.
הכל־הכל רק שיהיו מאושרים. כל מה שצריך.
וגם כדי שאם הם ישבו אי שם יום אחד אצל פסיכולוג לא יהיו להם דברים רעים להגיד עלינו.
חשוב לנו שידעו שאנחנו מאמינים בהם.
אבל במאמר נכתב שלגבי מדד האושר זה לא יעזור כנראה. דווקא הילדים האלה שגדלים עכשיו, שאנחנו מבינים אותם ולא עוצרים ולא מגבילים אותם ואומרים להם שהם יכולים הכל־הכל, לא גדלים להיות יותר מאושרים.
כי לפעמים הם לא מצליחים. ואם הם לא מצליחים אז אין להם את מי להאשים.
כי אנחנו לא הרסנו להם (או חלקנו לא הרסנו או לפחות לא הרסנו כל הזמן).
אנחנו האמנו בהם. ונתנו להם הכל כדי שיפרחו.
× × ×
יש היום הרבה סדנאות להגשמה והעצמה אישית. יש קואצ'רים. יש גם טיפול פסיכולגי. כולנו מנסים למצות את הפוטנציאל הטמון בנו.
ולכולנו יש כל כך הרבה פוטנציאל. אני פוגשת ומתכתבת עם הרבה נשים שעושות דברים מדהימים, חלקן אי שם במעלה הפירמידה, אבל חלקן גם במקום שלהן, בעשייה שלהן, במקום העבודה שלהן כמנהלות או סייעות ומורות כמובן.
ולכל אחת תמיד יהיה בפנים הקול הקטן הזה שמדי פעם לוחש לנו: יכולת יותר.
והתבוננתי בנו השבוע כשנפגשנו כמה חברות איך אף אחת לא מודדת את האחרת. איך כל אחת שמחה בהצלחות של האחרת, וכולנו עצובות כשלאחרת לא מצליח.
אבל גם נכון שלא כל החברות כאלה.
× × ×
כמה חברים שלי נפרדו השנה מהוריהם. כאבתי את כאבם הגדול ואני רואה את הגעגוע אחר כך, אבל גם את ההשלמה עם העבר. גם עם הצלקות. את הסליחה.
את ההבנה שזה מה שהורים יכלו אז, זה מה שאנחנו יכולנו אז.
ואני חושבת כמה חשוב לדבר על זה לפני.
אבל אולי אין מה להגיד.
× × ×
ויש רגע שאין את מי להאשים, וזה גם לא חשוב.
מגיע הרגע שמותר להתבונן על עצמך ולהיות מאושרת.
לא הכל נגשים. לפעמים יכולנו יותר, אבל אלו הקלפים שקיבלנו בסיבוב הזה, זה הטיימינג שבו הגענו, אלה טעויות שעשו איתנו או שאנחנו עשינו, אבל הן כבר נעשו. האם זה באמת חשוב עכשיו?
לדעתי, לא.
את העבר לא נתקן, ויש רגע שצריך לעזוב אותו ולהמשיך.
שצריך לשמוח באנשים שאוהבים אותנו, שזקוקים לנו ואנחנו שם בשבילם, ובאהבה שאנחנו מעניקים ומקבלים.
בעצם זה המון.
ואולי זה מה שנשאר לי בלב אחרי שקראתי את מה שהיא כתבה לי.
צריך לשמוח במה שכן עשינו ובמה שאנחנו עושים, להיות יותר מרוצים ממה שיש לנו, מהמקום שאליו הגענו.
וזה די הרבה.
ואם יש עוד משהו שבא לנו לנסות, אז זה הזמן לנסות.
זה הזמן לכבות את הקול הקטן הזה שאומר לנו "את לא מספיק טובה".
אפילו אם אמרו לך את זה כשהיית ילדה.
את יודעת כבר מי את.
