בערך כל יומיים צפה השאלה "איך עוד לא מצאת את הקיוטי שלך?". אני לא מספיקה לענות וישר מסיקים ש"קשה, בטח את נופלת על מלא דושים".
אם היו נותנים לי לענות, הייתי עונה ש"וואלה, לא". אולי בזכות העדרי מהאפליקציות במסעי בארץ הפו"פ, נפלטים אל מפתני מן הגלים הסוערים לרוב אחלה גברים, פשוט אחלה זה לא מספיק.
כך גם משתמע מהסיפורים שלי שתמיד נגמרים יפה, עם אנטילופות שועטות לעבר הקשת בענן מבלי שיצוד אותן בדרך איזה אריה. אבל מה חשבתם, שאין לי ברזומה דושים בכלל? פחחח. הייתי מתה. בואו ונדוש בזה רגע (סליחה, הייתי חייבת. אני כבר אלך מפה לבד).
כשאני אומרת דושים, אני מדברת בדיוק על מחפשי הניילון הנצמד לפסטה היבשה שיש בנשמה שלהם, המסתווים למחפשי מכסה אמיתיים, בין הסירים והסוטאז'ים המיואשים עד אין קץ. בן מסוג דוש לבטח יטען אלף פעם שהוא באמת מחפש מכסה, איך חז"לנו אמרו? יה רייט. הוא יביע עניין מדומה בהתחלה, עד שתתפלק לו איזו אטריה עבשה החוצה, לרוב בצורת התעסקות יתרה בחיצוניות שלך ללא קונטקסט מתאים בשיחה. כזה:
אני: "החתולה שלי עברה ניתוח בסופ"ש ואני דואגת לה".
הוא: "יש לך חיוך כזה מתוק".
לא מזמן, הגיעו שניים במכה. הראשון היה כל כך לא מתוחכם וחשב שאפול במלכודת שאפילו חסרת הניסיון האחרונה לא תיפול בה. הופעת הבכורה שלו הייתה ביוני או יולי של השנה שחלפה לה השבוע. קשקשנו ימים מספר וקבענו. תהיתי מדוע הוא כל הזמן מדבר על "האף היפה שלי" ולמה לעזאזל הוא מציע שבתחילת הדייט נעשה אף לאף כמו אסקימואים (בכלל קוראים להם אינואיטים, תעשו גוגל).
האף היפה שלי הריח פסטה יבשה ולא טעה. שעתיים לפגישה, ו"תפסה אותו עייפות". תבחרו אצבע. הצעתי לדחות ליום אחר, גם כדי לראות מה יגיד. כמובן - כל קלישאה דושית אפשרית. התחיל ב"בואי ניפגש אצלי או אצלך, נראה סרט ונזמין סושי" והמשיך ב"לא מחפש סקס, אל תדאגי" ו"ישר מרגישים חיבור" כששום חלק בשיחה לא כיוון אפילו ליצירת חיבור.
כך במשך שעה תמימה, דושנו התעקש ש"חבל שאת חוששת שאני מנסה להשכיב אותך, יכלנו להתחבק ולנוח ביחד והיה ממש כיף". שנייה רצה להביא דלי. העיקר שהוא "מבין למה את לא רוצה להכניס הביתה בפגישה ראשונה". ברור שלא נפגשנו. זהו, חזרתי עם דלי. הצלחתם להתאפק או שהקאתם כבר?
חכו רגע, אל תזוזו מהדלי. באתי לספר שהוא צץ מהאוב לפני כשבועיים. ושוב "מצאת חן בעיניי" ושלל אמירות חסרות אמינות בעליל. עניתי "בפעם הקודמת ניסית להשכיב אותי, לא להכיר, אז לא". והוא ממשיך, "הפעם אני רוצה להכיר אותך על אמת" (על סמך כלום ושום דבר), "הפעם ניפגש בחוץ", ואיך לא - "ואפשר לעשות אף לאף. לא חייבים, אבל מאז המלחמה מגע מביא ביטחון ורוגע". ואתה מביא בחילה ועצבים.
קראו גם:
ניסיתי לסגור ב"זמני יקר ואני מעדיפה להקדיש אותו למי שבאמת רוצה להכיר אותי ולא לאיזה דוש שמנסה להשכיב אותי בשקל תשעים", ואז הגיע השיא - הוא שאל "מה זה דוש".
חברים, הייתי עדה למהלך של דוש בחזקה שנייה. דוש ששואל מה זה דוש - כשברור שהוא יודע מה זה ובטח זכה להיות מכונה כך, לא רק על ידי.
עוד זה מדשדש וזה בא. לזכות הדוש השני ייאמר שהמובים הראשונים שלו לא עוררו בי חשד. זרם עם להיפגש בחוץ ואפילו הזמין מקום בפאב באיזור שלי, וצלח בלתת תחושה מזויפת שהוא באמת מתעניין בי, גם כשאני חופרת על פרנקו ונינג'ה. למחרת, יצא המרצע.
נשים שמחפשות זוגיות, מסכימות איתי (לפחות חלקית) שרצף מחמאות חיצוניות גנריות, בסקאלה בין מחמיא לקרינג', נמצא הרבה יותר בצד של הקרינג'? אז "הנשיקות היו טובות", "היה כיף ללטף אותך", ו"היה כיף להיות קרוב אלייך" נכתבו לי בזה הסדר בשעות ספורות. תוהה אם לפרגן לו שהוא השקיע וסידר אותן מהקרינג' לקרינג' פלוס.
על זה תוסיפו אפס עניין אמיתי, משמע אני נותנת לו לקרוא טור אחד והוא - אף לא מעלה גיחוך ובטח שלא מתייחס לתוכן. רק מחזיר "קראתי", ברצינות תהומית שהלוואי שגם אלינו, הנשים, היה מתייחס כך.
ברכתי אותו ללהתראות ב"זה לא מחמיא, זה מעצבן, חלאס" בתקווה שלא יעלה מן האוב שוב בעוד חצי שנה, כמנהגם של דושים. יש להם קטע עם חצאי שנים.
אמן שהצחקתי יותר וביעסתי פחות. סה"כ הסטטיסטיקה אומרת שהרוב באמת מחפשים מכסים - פשוט ממש קשה למצוא את המכסה המיוחל.
שנה אזרחית חדשה נטולת דושים. שנהיה למכסה ולא לניילון נצמד.
