במשך קרוב ל-20 שנה מנהלת אורה שובל סטודיו לריקודי פלמנקו במודיעין ובנוסף מפעילה הרקדות למבוגרים. אלא שמאז השבעה באוקטובר, מקבלת פעילותה משמעות נוספת, בעיקר עבור בני הגיל השלישי. "אני יודעת שזה עושה טוב לאנשים וזה הכיף הכי גדול שלי", היא אומרת.
שובל, אמא לשלושה ילדים וסבתא לארבעה נכדים, גדלה בירושלים וכבר מגיל צעיר נמשכה לריקוד. "תמיד אהבתי לרקוד, והריקוד מלווה אותי במשך כל חיי", היא אומרת. "התחלתי לרקוד בלט בגיל שש וכשבגרתי רקדתי בלהקות מחול עירוניות בירושלים, ביניהן 'הורה ירושלים'. בהמשך הפכתי למורה מחנכת אבל תמיד הייתי אחראית על מחול וריקוד בבתי הספר.
"בשלב כלשהו עזבתי את ההוראה ועסקתי רק במחול- במסגרות חינוך, מתנ"סים ומקומות נוספים כשעיקר ההתמקדות הייתה בריקודי עם, ג'אז ואירובי".
אלא שכעבור שנים ספורות גילתה שובל את אהבתה החדשה בתחום הריקוד לאחר שנחשפה לפלמנקו: "זה עניין אותי ותפס אותי מאוד. רציתי להכיר את סגנון הריקוד לעומק אבל בירושלים לא היה בזמנו שום סטודיו שעוסק בכך, לכן נסעתי באופן קבוע לתל אביב, שם למדתי אצל סילביה דורן.
"בהמשך פתחנו סטודיו לפלמנקו בירושלים, התחלתי ללמד והייתה לי להקה שהופענו איתה בהמון אירועים. לפני כ-20 שנה עברתי למודיעין, פתחתי את הסטודיו בשם 'פלמנקולור' ובמקביל התחלתי להפעיל הרקדות למבוגרים במסגרת מתנ"ס סחלבים".
מהו הריקוד בשבילך?
"בשבילי ריקוד זה החיים והוא גורם לי להמון סיפוק והנאה. כל סוג של ריקוד פותח את הלב ונותן המון גם לגוף וגם לנפש. התארחתי למשל לאחרונה במועדון של חולי פרקינסון במודיעין ושם הרקדתי אותם ולימדתי אותם את הבסיס של הפלמנקו - עבודת ידיים מיוחדת, מחיאות כפיים, רקיעות ברגליים וזה היה פשוט נפלא לראות אותם משתפים פעולה. הפעלה של שרירי ידיים ורגליים חשובה מאוד עבורם".
כמו תחומים רבים, גם עולם הריקוד חווה זעזוע לאחר פרוץ המלחמה. "במשך כמה שבועות המתנ"ס היה סגור. לא רקדנו ולא קיימנו שום פעילות משום סוג", משחזרת שובל. "ברגע שנתנו 'אוקיי' ואישרו להפעיל מחדש את החוגים ופעילויות שונות חזרתי מיד לפתוח גם את הסטודיו".
לא היה קשה? מצד אחד פלמנקו זה ריקוד שמח, ומצד שני המדינה בתקופה קשה.
"היו לי באמת המון לבטים בהתחלה. התלבטתי אם ללכת על זה ולפתוח במתכונת הרגילה או לפעול בצורה שקטה ורגועה יותר, אבל ככל שנכנסנו לזה וראיתי איך אנשים נשאבים לריקוד, אז חזרנו לתפקד כרגיל. אין מה לעשות, קוראים לזה אי של שפיות. אנשים שמחו מאוד והרגשת שהם ממש צמאים לאווירה אחרת, לשחרור מסוים במלוא מובן המילה וזה היה נהדר.
"בנוסף, אני לוקחת חלק גם בפרויקט 'ניצוצות', במסגרתו אני מגיעה בימי שישי לבתי ספר תיכונים וחושפת ילדים מכיתות י' להיסטוריה של הפלמנקו. אני מביאה את כל האביזרים הנלווים - קסטנייטות, שלים, מניפות ומלמדת אותם את רזי הריקוד. אני נהנית מאוד וגם התלמידים מאוד אוהבים את זה".
איך את מתמודדת עם התקופה מאז המלחמה?
"מתנתקים ממה שקורה בחוץ, מהחדשות ושואבים כוחות מהחיים עצמם- אתה חי ונושם".
העבודה עוזרת לך לצלוח את התקופה המורכבת?
"עוזרת מאוד, זה קרש הצלה, נקודה. אני מאמינה שמי שמתעסק גם במוזיקה מרגיש אותו דבר. כל אמן בכל תחום. להכין שיעור, להכין ריקוד, להעסיק את עצמי בדברים שאני אוהבת, זה עושה לי טוב".
סיפור מרגש שאת לוקחת איתך מהתקופה?
"החברה המבוגרים שבאים לרקוד ריקודי שורות וריקודי עמים, אני יודעת שהשעתיים האלה הן ממש כמו אוויר בשבילם. כשאותם אנשים מתנתקים ויוצאים מהבית כדי לבלות ולרקוד, זה נפלא לראות את זה. הפלמנקו, כמו כל ריקוד אחר, משחרר מאוד ומכניס אותך לאווירה אחרת שעושה טוב לאנשים".
משהו אופטימי לסיום?
"מאחלת לכולנו שניצלח את התקופה הקשה הזאת בעזרת השם ובעזרת אנשים נפלאים בעם ישראל. שנשמור על שגרת חיים בעזרת ריקוד, מוסיקה אומנויות ואופטימיות".
פרטי התקשרות:
נייד: 052-3769219
מוגש מטעם אורה שובל
