"זה מרגיש שאני נמצאת במקום שבו אני רוצה וצריכה להיות"
ד"ר נטלי חזן-תירוש מומחית ברפואת משפחה במרפאות כללית מחוז תל אביב יפו היתה בכלל עורכת דין, למרות שחלומה הגדול היה להיות רופאה. מסע חייה הוביל אותה ללימודי משפטים ולעריכת דין. רק 4 שנים אחרי היא עשתה הסבה לרפואה. "זאת הייתה הפתעה, ההורים שלי חשבו שירדתי מהפסים בזמנו, אבל היום הם מחייכים".
איך זה מרגיש להיות בתחום שבעצם חלמת עליו?
"זה מרגיש מדהים. מעבר להישג האישי, זה מרגיש שאני נמצאת במקום שבו אני רוצה וצריכה להיות, התחושה של לנסות לעזור למישהו, לשמוע ולנסות לעזור לאנשים שחוו את מה שהם חוו היא התשוקה האמיתית שלי".
המלחמה הביאה איתה אתגרים שגם ד"ר חזן-תירוש לא ציפתה להם. היא מצאה את עצמה מלווה, נוסעת לבתי מלון בהם שוכנים מפונים, מרגיעה ולוקחת חלק בהקמת מרפאות יעודיות בתוך בתי המלון של כללית מחוז תל אביב יפו. באחד מבתי המלון פגשה חזן-תירוש אב, שבנו נרצח מול עיניו, והמשפט שלו טלטל אותה. הוא אמר לי: 'כל מה שהיית צריך זה את ההקשבה והחיבוק ואת פשוט ידעת לעשות את הדבר הנכון, בדיוק בזמן הנכון'.
"אני לא יכולה להחזיר שום דבר ממה שהוא איבד לצערי הרב וגם לא לקחת לו את המראות הקשים, אבל זה גרם לי לחדד מה זה נקרא המעטפת הזאת שאנחנו מנסים לתת לאנשים, לנסות לתת להם את התחושה שמישהו רואה אותם ורואה עד כמה הם סובלים וכמה קשה להם, ומנסה לעזור להם".
"בימים הראשונים באמת הייתי צמודה לטלוויזיה ובכיתי כל היום, החוסר אונים הזה זה הדבר הכי מתסכל שיכול להיות. ברגע שנכנסתי לעשייה, מעבר לזה שהמחשבה מוקדשת למי שיושב מולנו באותו רגע, זה הצליח גם לשחרר אותי וסוף סוף הרגשתי במקום הנכון. גם המטופלים, אנשים שעברו את מה שהם עברו, הם אלה שנותנים לנו את הכוחות, זה מכניס אותנו לפרופורציות".
לסיום, היא מבקשת להזכיר: "החיים יפים בסך הכל, לא? יש לנו עם מדהים, עם אנשים שרוצים לעשות ולתרום ולקדם ולהרים את המדינה. וזה מחמם את הלב לראות את ההתגייסות של כולם ולדעת שאנחנו לא לבד".
"הבנתי את החשיבות של ההכלה בכדי שאנחנו נוכל להמשיך ולתת טיפול מיטבי"
הילה יצחקי, עובדת סוציאלית רפואית בכללית מחוז תל אביב יפו כבר עשור, נשואה ואם ל־2 מקיבוץ פלמחים. עיקר עבודתה במרכז בריאות האישה פארק הים בבת ים ובמכון הלב במרכז לרפואה יועצת חולון.
לתחום של עבודה סוציאלית היא הגיעה אחרי שחיפשה עבודה עם משמעות. "התואר הראשון שלי היה במנהל עסקים עם התמחות במשאבי אנוש. רציתי ללמוד עבודה סוציאלית אבל שכנעו אותי לוותר ולא המליצו לי. אבל בהמשך עשיתי הסבה לעבודה סוציאלית, אני מאוד אוהבת את המפגש עם אנשים. כולם הבינו שזה הייעוד שלי. היום אני במקום כל כך טוב ואני נהנית מהעשייה שלי, זו עבודה עם הרבה סיפוק".
מאז מצאה יצחקי את התשוקה האמיתית שלה היא אינה נחה. כבר בקורונה היא יזמה פרויקט ייחודי במסגרתו רתמה עובדים רבים להתקשר כל יום לקשישים בכדי להפיג את בדידותם. מייד עם פרוץ המלחמה, נפתח המוקד הטלפוני של הכללית, שהיה משמעותי מאוד לדבריה. במקביל, כעובדת סוציאלית היא הפכה לכתובת עבור אנשים שרצו לדבר, כאלה שחוו אירועים קשים וגם קולגות ובני משפחה של עובדים. "נתתי סיוע למשפחות בקיבוץ והייתי מעורבת במקרים של אנשים שנפגעו באופן ישיר או עקיף מהמלחמה".
"במרפאה נכנסתי לחדרי הרופאים ודיברתי עם כולם על מה שהם מרגישים. חווינו אירוע יוצא דופן וכל אחד חווה את הדברים קצת אחרת והבנתי את החשיבות של ההכלה בימים אלו בכדי שאנחנו צוותי הרפואה נוכל להמשיך ולתת טיפול מיטבי ולהכיל את המטופלים".
"באחת הפעמים ראיתי במרפאה אישה צעירה בוכה, ניגשתי אליה ואמרתי לה שאני עובדת סוציאלית ושאלתי אותה מה קרה, היא סיפרה שהיא גילתה עכשיו את מין העובר שלה ושהיא מאוד רוצה לשתף את בעלה אבל הוא במילואים. נכנסו לחדרי ודיברנו קצת על התחושות. באופן ממש לא צפוי, לאחר מספר ימים נפגשנו ברחוב והיא סיפרה לי שבעלה חוזר היום ממילואים והיא בדיוק בדרך לשתף אותו במין העובר. שתינו התרגשנו מאוד. הדברים הקטנים האלה מחזקים ויוצקים כל כך הרבה משמעות בתפקיד שבחרתי, או שהוא בחר בי".
אין ספק כי עבודה כמו של יצחקי דורשת כוחות נפשיים רבים, אותם היא שואבת מהעבודה, מצוות המרפאה, ומהמשפחה. "יש הדרכות מסודרות אצלנו ויש לי תמיד לאן לפנות, גם למנהלת הישירה שלי. וכמובן אחרי שאני מגיעה הביתה אני משתדלת לעשות סוג של הפרדה. אני הולכת לים, עושה הליכה, נפגשת עם חברה טובה וזה לגמרי ממלא לי את הסוללה".
משהו אופטימי לסיום?
"החלום שלי הוא לשלב טיפול באומנות בעבודה שלי, ואני גאה להיות אישה עובדת סוציאלית גם בזמנים מורכבים כמו בשעת חירום וגם בשגרה".
מוגש מטעם כללית
