יש דברים חשובים יותר מניצחון, הפסד או אפילו סל על הבאזר. כן, גם אם את/ה שחקן/ית כדורסל. ובטח אם את הפרופסורית גליה בלום, שביומיום עסוקה במחקרים מובילים להצלת חיים. בלום, שחקנית עוצמה מודיעין ותושבת עיר העתיד, היא ראש קבוצת מחקר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת גבעת רם שבירושלים. קבוצת מחקר שעוסקת בזיהוי מחלת הסרטן ובטיפול בו, וכן בחקר הסתיידות עורקים ואפילפסיה.
כדורסל הוא אכן דבר חביב מאין כמוהו מבחינת חובבי הענף והעוסקים בו, אבל כמו שכבר אמרנו נראה שיש כמה דברים חשובים נוספים בחיים, ובלום חיה היטב בשני העולמות.
הפן היישומי
רק לאחרונה נבחרה בלום לאחת מ־50 הנשים המשפיעות בישראל. לפני חמש שנים היא קיבלה מענק בסך מיליון וחצי אירו עבור מחקרה בנושא פיתוח סמנים להדמיה מולקולרית של פעילות אנזימתית מוגברת, המאופיינת בתהליכי מחלה שונים בבני אדם.
בלום, השבוע. אחת מ־50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל | צילום: חורחה נובומינסקיבלום, השבוע. אחת מ־50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל | צילום: חורחה נובומינסקי
בלום, השבוע. אחת מ־50 הנשים המשפיעות ביותר בישראל | צילום: חורחה נובומינסקי
"יש בקרים שבהם אני קמה וחושבת שאולי באחד הימים מה שאני עושה יציל חיים", אומרת בלום. "הפן היישומי חשוב לי מאוד. במרוצת השנים הגיעו אלי הצעות ממקומות תעסוקה שלא היה בהם מחקר יישומי – וסירבתי להן. אצלנו, ביה"ס לרוקחות שבאוניברסיטה, משלבים מחקרים בסיסיים וישומיים - וזה משך אותי יותר".
בלום (49, 1.73 מ') משחקת, כאמור, כגארדית בעוצמה מודיעין שבליגה הארצית לנשים. וזאת למרות סדר יום לא פשוט בכלל, כיאה למעמדה ולעיסוקה. "אני קמה בשש כל בוקר, ובשמונה בערב מגיעה לאימון אחרי יום עבודה עמוס. בימים של אימונים רק ברבע לעשר אני חוזרת הביתה. וזה לא דבר פשוט כשיש לך ארבעה ילדים".
אז איך משלבים קריירה מצליחה, חיי משפחה ואהבה לכדורסל?
"זה קשה, אין ספק. אבל גם אם הייתי עוסקת במקצוע אחר זה לא היה פשוט יותר. אצלי אולי קשה יותר כי שעות העבודה מטורפות, ובמהלך השנה יש גם טיסות לחו"ל. השנה הייתי כבר שש פעמים בחו"ל, בכנסים במדינות שונות. אני מרצה בפני אנשים, ולפעמים, אין מה לעשות, אתה גם מפסיד אימונים ומשחקים".
ועם כזה אורח חיים, לא עדיף להישאר בערבים ולנוח בבית על סף גיל 50?
"אני לא בן אדם שישב בבית ויסרוג. גם כשאני מתה מעייפות, תראה אותי במגרש. יש אצלנו הרבה נשים קרייריסטיות, שגם הן מעדיפות לשחק כדורסל ולא לשבת בבית ולנוח".
הבעל והילדים לא מתלוננים?
"ברור שזה מעמיס על המשפחה. הילד הקטן שלי הוא בן שמונה, הגדולה בת 22 וכמובן שזה קשה. אני יכולה להגיד לך שהעבודה סוחטת את הכוחות יותר מהכדורסל, שהוא הרי יותר לנפש ולנשמה. בעלי הכי תומך בעולם, ובלעדיו לא הייתי מגיעה לכלום. בקבוצה מנסים לסדר את העניינים כך שהאימונים יהיו בשעות מאוחרות באופן יחסי, כדי שהתינוקות כבר יישנו. ועוד משהו לגבי הילדים - לפני כמה שנים, במשחקי העלייה שלנו, הכי כיף היה לי לראות את הילדים שלי מעודדים אותי".
עוצמה מודיעין היא אחת משתי קבוצות נשים הפועלות בעיר שמונה כיום קרוב ל־100 אלף תושבים.
"אין ספק שכדורסל הנשים לא בא לידי ביטוי כמו שצריך בכל הארץ. פה באיזור זה רק בולט יותר. אני רק יכולה להגיד שהענף הזה גדל לאורך השנים, הולך ומתפתח. צריך לעודד אותו בצורה אקטיבית. אין ספק שיותר עידוד מצד המפעילים והעירייה רק יעזור למשוך עוד בנות לתחום. במודיעין יש עוד קבוצה בליגה א׳, וגם כמה קבוצות של ילדות ונערות. וכל זה מתאפשר הודות להרבה עבודה קשה מצד ברוריה הדר, קפטנית הקבוצה שלנו ומאמנת קט־סל בעוצמה מודיעין, ומנהל האגודה שמעון סלל רוה רודריגז".
מסתבר שגם למצוא מאמן לקבוצת הנשים שבה משחקת בלום זה לא עניין פשוט. כחודש לפני פתיחת העונה עדיין אין ב'עוצמה' מי שיעמוד על הקווים. "יש בעיה כללית בכל הקשור למציאה של מאמן לכדורסל נשים", מסבירה בלום. "בעיקר בגלל השכר, שבליגה ארצית לגברים למשל הוא גבוה הרבה יותר. וחבל, כי אני חושבת שלמאמנים יש סיפוק גדול בלאמן קבוצות נשים. זה הרבה יותר מורכב ועמוק. מצד אחד אנחנו קבוצה שלרוב מסיימת במקומות הראשונים בליגה, ויש רצינות ורצון לנצח בכל משחק, ומצד שני רוב השחקניות הן קרייריסטיות ובעלות משפחה. כך שהקבוצה היא לא הדבר החשוב להן ביותר, ולעתים זה יוצר קונפליקט שצריך ליישב. נוסף על הפן המקצועי בקבוצת נשים, צריך להביא בחשבון כאתגר, ובאופן לא פעוט, את ניהול הרגשות של השחקניות".
ונשים, מטבען, פחות נוטות לפרגן זו לזו.
"דווקא בקבוצה שלנו הפרגון הוא יוצא מהכלל. בדיוק ההיפך מקבוצות אחרות או ממה שאתה חושב. לא פעם ולא פעמיים הצעתי למאמן שיכניס למשחק מישהי אחרת במקומי. המטרה שלנו היא לשחק וליהנות. גם אלו שמשחקות פחות - מפרגנות. הדרייב הקבוצתי אצלנו הוא חזק, ואם אני צריכה לשבת על הספסל כדי שמישהי אחרת תשחק במקומי - אעשה זאת בשמחה".
ד"ר בלום וגארדית גליה | צילום: חורחה נובומינסקיד"ר בלום וגארדית גליה | צילום: חורחה נובומינסקי
ד"ר בלום וגארדית גליה | צילום: חורחה נובומינסקי
כיכבה באס"א
לכדורסל במודיעין לא הגיעה בלום במקרה. למעשה היא בתחום כבר מגיל צעיר. "כל חיי הייתי בחורה ספורטיבית", היא משחזרת. "עשיתי המון ספורט וניסיתי הכל מכדורעף, דרך שחייה ועד בדמינטון. הייתי בכל הנבחרות. יום אחד הגיעה ענת דרייגור לביה"ס היסודי שלי בירושלים, 'גרשון אגרון', ויחד עם עוד כמה אנשים עשתה מבחנים לילדות באולם במלחה. בדקו מי יודעת לכדרר, לעשות צעד וחצי, לקלוע. לשמחתי עברתי את המיונים ונרשמתי לבי"ס לכדורסל, שם קיבלנו יסודות. לאחר מכן המשכתי עם הכדורסל בתיכון ליד"ה.
"בכיתה ט' כבר עשיתי קורס עוזרי מדריכים, ושם גם למדתי באופן מקצועי את כל יסודות המשחק. שנה לאחר מכן הייתי כבר מאמנת בבי"ס לכדורסל. זה הפך להיות חלק בלתי נפרד ממני. שיחקתי בליגה א', בארצית ואחר כך גם בלאומית. הייתי אז כוכבת, וקלעתי ממוצע של 22 נקודות למשחק. היום, לעת זיקנה, אני משלבת גם ספינינג. ספורט שלא כל כך נפצעים בו. כי בשנה האחרונה היו לי מתיחה בברך, קרע בקרסול ושבר באף. צריך גם משהו סולידי יותר...".
בצעירותך לא חשבת להפוך את התחביב למקצוע?
"אבא שלי, חיים גילון, היה פרופסור באוניברסיטה העברית, ותמיד ידעתי שאלך לאקדמיה - כך שאף פעם לא הרשיתי לעצמי להפוך את הכדורסל למקצוע יחיד. מה שכן, התפרנסתי מכדורסל בזמן שעשיתי תואר ראשון ושני. למדתי כל יום עד 18:00 בערב, ואז הלכתי להתאמן בקבוצה. כשהתגייסתי לצבא ביקשו שאעבור להפועל ירושלים, וגם שם - בתור חיילת־מד"סית - שיחקתי איתם. במהלך הלימודים לתארים באוניברסיטה עברתי לשחק באס"א ירושלים, שהיתה אז בליגה הלאומית. וזה לא נגמר שם. במהלך העבודה על הדוקטורט נכנסתי להריון, ילדתי ילדים ועדיין שיחקתי בארצית. כך שכדורסל, כמו שאתה מבין, היה חלק ממני בכל הנסיבות".
בעוצמה מודיעין את נמצאת קרוב לוודאי לשם הנאה נטו?
"ברור, כי אני מאוד אוהבת כדורסל. הגוף כבר לא מה שהיה, וגם לא הזריקה. אני גם לא קופצת גבוה כמו פעם, ולא שוקלת כמה ששקלתי. הכל קשה יותר, אבל בכל זאת אני עדיין יכולה לתרום ואוהבת מאוד את המסגרת הקבוצתית ואת הבנות. כל אחת היא אישיות בפני עצמה. יש אצלנו תערובת נפלאה של מבוגרות וצעירות".
זורם בעורקים
לבלום, כאמור, ארבעה ילדים - שחר (22), נוגה (20), עומרי (19) ורון (8) - והיא מציינת בשמחה ש"הם כולם מאוד ספורטיביים". כדורסל היא ממש לא מספיקה לראות, וגם אין לה קבוצה אהודה.
"אין זמן לטלוויזיה במסגרת אורח החיים שאני מנהלת. הפעם האחרונה שבה ראיתי משחק היתה לפני יותר משנה - וגם זה היה מקרה יוצא דופן כשהלכתי עם רון בני לראות את הפועל ירושלים. באופן כללי אני אוהבת כדורסל טוב, ולא חשוב לי מי משחק נגד מי".
אז מה המוטיבציה העיקרית שלך להמשיך לשחק? עוד מעט את נכנסת לעשור השישי בחייך.
"הספורט זורם לי בעורקים. כשאתה על המגרש אתה בהתמודדות. כדי להיות ספורטאי וכדי להיות אדם רציני ומחויב דרושות תכונות זהות. בכדורסל נדרשים גם כישורים חברתיים - וזה הרבה מעבר ללבוא, לשחק וללכת. מבחינתי הרבה יותר כיף ומעניין ללכת לאימון כדורסל מאשר לצאת לריצה למשל. בנוסף, הכדורסל הוא אמצעי לשמירה על אורח חיים בריא, שחשוב לי מאוד".
איך את מתמודדת עם הסטיגמות על כדורסלניות, ובין השאר על כך שהן בעלות אופי ומראה גברי?
"אני בטח לא גברית... אולי קצת יותר שרירית", היא צוחקת. "אני לא מתעמלת קרקע. דווקא לנשים שבוחרות לשחק כדורגל וכדורסל יש אופי מסוים. שונה. אני זוכרת שבהפסקות בביה"ס שיחקתי עם הבנים, והרגשתי שווה בין שווים. לעיסוק בספורט יש תרומה בעידן הפמיניסטי - הוא עוזר לנשים להשיג חוסן פיזי ורגשי".
עבודה כמו שלך באקדמיה היא מאוד מדויקת ומצריכה שימוש באינטלקט. אלו תכונות שעוזרות על המגרש?
"כדורסל כשלעצמו הוא משחק אינטליגנטי. השחקנים בו יותר אינטליגנטים מהממוצע בענפי ספורט אחרים, אולי כי כדי להצליח אתה חייב להתנהל במגרש באופן חכם בכל רגע. בכלל, יש לנו שלוש שחקניות עם דוקטורט, מעצבת גרפית, אדריכלית ועוד. זה אומר הכל, לא?".
ומה לגבי הפרופסורים ואנשי האקדמיה באוניברסיטה? איך הם מקבלים את העיסוק בתחביב הספורטיבי שלך? הם בכלל מודעים לכך שאת כדורסלנית?
"הם רואים אותי פעמיים בשנה עם אף שבור וכחול, ואז אני חייבת לתת הסבר... אני עומדת באולם הרצאות עם אף נפוח, ומרצה למאה איש, ואז נאלצת להגיד שבעלי לא מכה אותי... שזה מהכדורסל. בנוסף, מכיוון שאני משחקת גם בקבוצת עובדות האוניברסיטה העברית, שמייצגת את האוניברסיטה בליגה למקומות עבודה בירושלים, אני נעדרת לפעמים לטורנירים באילת או בחו״ל - וגם כלפי ההיעדרויות האלו יש הבנה והערכה. במיוחד כשאנחנו חוזרות עם גביע של מקום ראשון במחוז.
הקולגות, החוקרים, הפרופסורים, כולם מאוד מפרגנים ומעריכים. חושבים שזה סבבה וכיף. עומס העבודה של פרופסור הוא הרי כל כך כבד, כך שכדי להתאוורר ולהתאזן חייבים לעשות משהו אחר. לא להיות רק במעגל של בית ועבודה, אלא לעשות משהו גם בשביל הנשמה".
פרסום ראשוני: 07:52 , 10.10.19