לפני מעט פחות משבועיים הגיעה יוליה גלושקו, כיאה לבת טובה, לטקס הסיום של מרכז הטניס בפארק המים רעות, שאותו מנהלים הוריה סרגיי ואולגה, וזאת על אף מעמדה כטניסאית המובילה בישראל. "היה לי כיף לבוא ולראות את הדור הצעיר", היא מספרת. "היו שם ילדים חמודים, שקשה עדיין לדעת אם יהיו טניסאים או לא. הרבה דברים יכולים לקרות ולא להסתדר בדרך. מי כמוני יודעת...".
"עדיין, ולמרות כל מה שעברתי, כל הפסד הוא כואב", מודה גלושקו. "בטורניר גראנד סלאם כל טניסאי רוצה להיות ב'פיק' המקצועי שלו. הגעתי לווימבלדון במצב לא אידיאלי, כשאני מתאוששת מפציעה ועם דלקת בכתף. לפני התחרות קיבלתי זריקת קורטיזון שאמורה היתה לעזור לי מעט. בעיקר הציקה לי העובדה שלא הרגשתי טוב על המגרש. היה קשה נורא, אבל אני לא מאלו שמורידות את הראש. אני תמיד ממשיכה הלאה ונותנת מאבק. גם ככה התחלתי את השנה מאוחר, וחצי הכוס המלאה במצב שלי היא שכיף לי לחזור".
עדיין מתרגשת ממשחק בגראנד סלאם?
"ברור, לפני כל טורניר כזה יש התרגשות אחרת. מה עוד שווימבלדון הוא כמו בית המקדש של הטניס. הרי בשביל אירועים כאלה אתה נשאר בענף הזה. רק שלטניס יש גם חיסרון בולט אחד: אתה לא יכול לחשוב ולתכנן רחוק מדי. גם אם הייתי מצליחה יותר, אתה יודע שבעוד שבועיים כבר יש את התחרות הבאה שבה אתה צריך להיות אפילו חד יותר".
לא פשוט לתפוס את הטניסאית הבכירה של ישראל לראיון. לא בגלל שהיא לא רוצה, חס וחלילה. בכל שבוע כמעט יש טורניר במדינה אחרת, ומשמעות הדבר היא שגלושקו כמעט שלא נמצאת בארץ ושהלו"ז שלה עמוס. לגלושקו יש לא מעט מה להגיד על הקריירה שבחרה. "אני מרגישה שזאת זכות גדולה מאוד להיות טניסאית. אני אוהבת את החיים שלי ומעריכה אותם מאוד. מצד שני, מדובר בקריירה מוגבלת. אי אפשר להיות בה במשך 40 שנה. יש תקופת זמן שבה אתה צריך להיות במיטבך, ולסחוט ממנה את המקסימום".
לצופה מהצד נראה שזאת העבודה הכי כייפית בעולם.
"לפני יומיים ניהלתי שיחה כזאת בדיוק, וטענתי שהחיים של טניסאי מקצועי רחוקים מאוד מאיך שהם נראים מבחוץ. הייתי עושה הרבה דברים אחרים בחיי אם לא הייתי משחקת היום טניס. כשאתה מבלה הרבה מאוד זמן מחוץ לבית - זה קשה. למעשה, אני חיה בתוך מזוודה. לא ישנה באותה מיטה יותר מחמישה או שישה ימים ברציפות. יש הרבה מאוד טיסות, וחווים ג'ט לג על בסיס שבועי. אלה הם חיי האמיתיים".
חצי הכוס המלאה
ובשורה התחתונה זה טוב או רע?
"כשהכל הולך טוב - אז מצוין. וגם אז עדיין בא לך שהאנשים הקרובים אליך יהיו לידך גם בחו"ל, כי כשהולך פחות טוב - אתה מוצא את עצמך בודד מאוד. וזה הרי קורה לא מעט. כמה תחרויות אתה לוקח כל שנה, בהנחה שאתה לא רוג'ר פדרר? בשנה שעברה, למשל, רשמתי את המספר הכי גדול של ניצחונות בקריירה בשנה אחת. זכיתי בארבעה טורנירים, אבל מכיוון שהשתתפתי בערך ב־25 טורנירים היו גם הרבה הפסדים. ולא פשוט להתמודד ברגעים האלה, כי אני אדם תחרותי מאוד. לשמחתי אני ממש אוהבת טניס ולהתחרות - אחרת לא הייתי עומדת בזה".
כמה קשה לא לראות הרבה את המשפחה?
"זה לא פשוט, כי אני קרובה מאוד לאחים שלי. אבל זה חלק מההתמודדות. אני עדיין רווקה, אבל דודי סלע למשל הוא אבא לילדים. כשהוא חוזר הביתה מתחרויות בחו"ל הוא מגלה פתאום שהם גדלו בזמן שהוא נעדר. העובדה שאני יודעת שהקריירה מוגבלת בזמן גורמת לי לרצות להמשיך".
כדי להבין עד כמה חייו של טניסאי לא פשוטים צריך לחזור שנתיים לאחור, אז גלושקו היתה קרובה להניח את המחבט ולפרוש כשהיא מדורגת במאייה השלישית בעולם. "זאת היתה תקופה שעשיתי בה חשבון נפש", היא משחזרת. "רציתי לראות איפה אני עומדת, כי חשבתי שמיציתי את הפוטנציאל שלי. כיום אין לי יותר מחשבות כאלו. כשעברתי להתאמן עם אמיר חדד ועם קרן שלמה, הוכחתי שאני יכולה להגיע לרמות הגבוהות. בסופו של יום אני הרי לא משחקת טניס בשביל טורנירי פיוצ'ר של 25 אלף דולר, אלא בשביל גראנד סלאמים".
שואפת גבוה
ואת מאמינה שאת עוד יכולה להגיע בשנים הקרובות להגרלה הראשית באחד מהם?
"יכולה אפילו יותר. יש לי עוד שלוש-ארבע שנים טובות לתת, בטח עם הצוות הנאמן והחזק שעומד מאחוריי".
מה לדעתך המקום הריאלי שלך?
"בתוך הטופ 100. אבל הפציעה שלי בברך נגררה חצי שנה והייתי צריכה לעבור ניתוח. ואין מה לעשות, אלה החיים. אני מאמינה שמה שצריך לקרות - קורה. עכשיו אני עובדת קשה כדי לחזור למיקום הריאלי שלי במאה הראשונות בעולם".
ליוליה יש אחות מוכשרת שהיא גם טניסאית - לינה בת ה־19. השתיים נכנסו בשנה שעברה לספר השיאים של הטניס הישראלי, שכן מעולם לא קרה שצמד אחים או אחיות ייצג לאורך ההיסטוריה את המדינה בנבחרת. יוליה ולינה עשו זאת - ועוד כששיחקו יחד בטורניר גביע הפדרציה ביוון, במסגרת הבית האירופי-אפריקאי מספר 2.
"לא ידעתי אם זה בכלל יקרה, וכשזה קרה - התרגשתי מאוד", מספרת יוליה. "זה לא תוכנן לפני התחרות עם ציפי אובזילר (קפטנית הנבחרת - ר.ו), ולא חשבתי על כך. אני זוכרת שהגענו ליוון וניסיתי לשחק באימונים עם כל הבנות. במפגש הראשון, ממש אחרי משחק היחידות שלי, פתאום שמעתי להפתעתי שאשחק עם לינה בזוגות. במהלך המשחק היא זאת שהרימה אותי.
"לא פשוט לשחק ארבעה ימים ברציפות, ביחידים ובזוגות, אבל היא היתה שם בשבילי והפגינה בגרות. השנה, כשלא שיחקתי בפדרציה בגלל הפציעה, דאגתי מאוד וחששתי שנרד דרג. אבל לינה ניצחה פעמיים ביחידים, והנבחרת שרדה. ומי כמוני יודעת כמה זה לא פשוט".
תנסי להיות אובייקטיבית לרגע ולהעריך את סיכויי ההתקדמות של לינה.
"יש לה המון פוטנציאל והיא יכולה להגיע רחוק. היא התחילה לעבוד עם אמיר חדד ועם מאמן הכושר שלי, ומגלה התקדמות כל הזמן. אנחנו אמנם שונות באופי, אבל אני תמיד שם לידה. היא תלמד מהטעויות שלי".
הרמה עלתה
גלושקו חיה את הסבב העולמי. רק לפני פחות משנה היא הפסידה בסיבוב השני באליפות ארה"ב לנעמי אוסקה, שעד לא מזמן היתה המדורגת 1 בעולם. היום אוסקה נמצאת בשפל גדול אחרי שהפסידה בסיבובים הראשונים של הרולאן גארוס ו־ווימבלדון.
"בעשר השנים האחרונות הרמה בטניס העולמי עלתה באופן משמעותי. הכל התאזן. הבנות שוות ברמתן, וביום נתון כל אחת יכולה לנצח את השנייה. ואני מדברת על כל הרמות. אם פעם הייתי פוגשת מישהי שמדורגת 250 בעולם - הייתי כבר חושבת על הסיבוב הבא. היום זה שונה. בחודש שעבר שיחקתי בגמר בעכו נגד יריבה שווייצרית שהייתה במקום ה־400 ומשהו בעולם, והפסדתי לה כי היא שיחקה טוב מאוד".
מה דעתך על קורי גוף בת ה־15, שניצחה את ונוס ויליאמס?
"היא פנומנלית. ונוס היא המודל לחיקוי שלה וקורי לא נלחצה ממנה, היתה קרת רוח ולא מצמצה לרגע. היא תעשה דברים יפים, אבל בגילה כדאי שתתחרה לא יותר מאשר בשמונה תחרויות בוגרים בשנה.
לך היה מודל לחיקוי?
"מעולם לא היתה מישהי שאמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיות כמוה'. אני מסתכלת על הגדולות באמת ורוצה ללמוד מהן, אבל לא יכולה לקרוא למישהי מודל לחיקוי. וכיום, בגיל 29, אני כבר לא במקום הזה".
את רואה באופק את היורשת שלך?
"אולי עד שאפרוש לינה תפרוץ, ואולי עוד כמה. הלוואי. בכל מקרה כל אחד מתפתח בקצב שלו".
בחייה האישיים גלושקו חובקת חבר חדש, מושיקו גמליאלי, והיא מספרת: "הוא שיחק טניס ואותי זה הפתיע כי אחרי הפרידה מהחבר הקודם - לא ציפיתי שתהיה לי זוגיות עם הלו"ז שלי... החיים מפתיעים, אולי כי בסך הכל בן אדם רוצה יציבות ולהיות בזוגיות".
עד כמה מתחשק לך להעביר סתם יום בבית ולא לעשות כלום?
"בא לי לא מעט, ויש ימים שאני עושה את זה. אבל בגדול אני מרוכזת מאוד בתמונה הגדולה ותמיד מציבה לעצמי מטרה מול העיניים. לא תמיד בא לצאת לאימון בבוקר עם 30 מעלות ו־80 אחוזי לחות בחוץ, אבל ברור לי שכדי להגשים את המטרות שלי אני חייבת לעשות גם את זה".
האחות לינה | צילום: עפרה פרידמן, איגוד הטניס
רענן וייס צילום: אורן אהרוני
