יצחק פרי - דאגה כפולה

ההוראות האחרונות בעקבות התפשטות מגיפה הקורונה הפרו את הקסם של חיי. עד השבוע החיים שלי היו בנויים משגרה של עבודה במשרד, ספורט ב'בית מכבי' או במגרשי חוץ שונים בארץ, ובית - בסדר הכרונולוגי הזה. ועכשיו הסדר הזה נשבר כי צריכים להיות בעיקר בבית.
יצחק פרייצחק פרי
יצחק פרי
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
אז מה אעשה? תתפלאו, אבל יש לי תכנית לתקופה הקרובה. לקנות 100 שתילים ולשתול אותם בחצר. אחזור לתחביב הישן שלי: אתעסק הרבה עם הגינה בבית עד שהאנדרלמוסיה תסתיים, ואז אולי היא תיראה כמו הגנים הבהאיים.
לכולם אני מספר שנולדתי בסוף המלחמה ב־1948 ועברתי את כל המאורעות בארץ. ב־1956 אבא שלי נלחם, ב־1967 הייתי בבונקר בחיל האוויר, ב־1973 ביחידת בקרה 501, ב־1982 במילואים - ומאז בכל מבצע או מלחמה עם הילדים והנכדים במקלט. והנה, אנחנו עוברים אירוע, שמי יודע מתי יסתיים.
הכדורסל חסר לי, ונכון לתחילת השבוע עדיין לא היה ידוע אם הליגות יופסקו. הפעם האחרונה שבה הופסקו הליגות בארץ הייתה במלחמת יום כיפור ב־73'. כמעט שלא היה ספורט פעיל בעונה הזאת. 18 שנה קדימה, במלחמת המפרץ, הסתובבנו כל הקבוצה עם מסיכות אב"כ על הספסל. את הזרים שיכנו בווילות בקיסריה. הם הגיעו רק למשחקים, בערב כשנפלו טילים - קיסריה לא היתה בטווח.
אני נמצא כבר 45 שנה בכדורסל ולא זוכר מצב כזה. גם בענף וגם באופן כללי. הבעיות של הכדורסל הן קטנות ביחס למה שהעולם חווה. נצטרך להגיב בהתאם, ובעיקר נקווה לטוב. לנו, כמועדונים, לא יהיה פשוט לעמוד בהתחייבויות אם הליגה תיעצר, כי לא יהיו הכנסות מספונסרים ומקהל. ננסה להתמודד תוך כדי שמירה על כולם. כרגע שום דבר לא ברור, וכל מה שאנחנו חושבים היום - מתברר כלא נכון מחר.
עכשיו יש לנו דאגה כפולה מול העיניים. האחת שכל הילדים ובעלי התפקידים במחלקות הנוער ובבוגרים ישמרו על הכללים ועל ההנחיות ויעברו את המצב הזה בשלום. והשנייה כלפי מנהל הבנק שלנו, שכנראה יתקשר מתישהו. והלוואי שנחזור במהרה למה שכולנו כל כך אוהבים: העיסוק בכדורסל.

אלי רבי - זכרונות מהמלחמה

לא פשוט למאמן להגיע למאני-טיים של העונה, רגע לפני הישורת האחרונה, ולהבין שהכל הסתיים. שהליגה הוקפאה. ולא בגלל שהפסדת משחק או לקחת החלטה לא טובה. אבל ככה זה, הבריאות היא מעל הכל. המצב האחרון לא בא לנו בזמן, אבל היום אתה מבין ביתר שאת שיש דברים חשובים יותר ממשחק כזה או אחר, או מספורט תחרותי.
אלי רביאלי רבי
אלי רבי
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
כשאתה מנהל קבוצת ספורט, מבחינה מקצועית ולוגיסטית, אתה לומד להתגמש עם האילוצים. כאב לי להגיד לשחקניות שאני לא יודע מה יהיה. ובסוף גם הן קיבלו את הבשורה: עונת 2019/20 הוקפאה לאלתר. אנחנו נמצאים במצב לא שגרתי, וזה לא מחלחל רק לקבוצה, אלא גם למשפחות. כולם בבית. היה לנו אימון בשבת האחרונה, ועכשיו ברור שכבר לא יהיה עוד אחד כזה בסגל מלא העונה.
אני איש עבודה, אוהב להיות בשטח. לכן המצב הזה קשה לי באופן מיוחד. לסיים את העונה? להורות על ביטול הליגה? בהתחלה באמת חשבתי שהדברים דינמיים ומה תהיינה ההשלכות, אבל עכשיו ברור שאנחנו נכנסים להקפאה עד מועד שאינו ידוע.
אם מישהו היה יכול להתחייב שהמצב הזה יסתיים בעוד חודש, הייתי בעד חידוש הליגה והבאתה לסיום. אבל ברור שאי אפשר היה לקחת סיכון. צריך לראות גם מה קורה בעולם. בסין, למשל, היה כאוס עד לפני חודש והיום המצב משתפר. כך שאפשר להיות אופטימיים רק שצריך לחיות מיום ליום, וזה לא משהו שאנחנו רגילים אליו.
אני נזכר במלחמת המפרץ, לפני כמעט 30 שנה. הליגות נמשכו בלי הזרים. זכורה לי שבת בבוקר, כשאני כמנהל בני יהודה מתכונן לטורניר הפועל. קבענו לנסוע לטורניר בעשר בבוקר, ואז ב־07:00 נפל טיל על 'בית דני' והרס את האולם. התמונות של האולם הרוס ושל כדורים שמסתובבים על הרצפה זכורות לי עד היום. זה היה המחזה הכי סוריאליסטי שחוויתי. שנה וחצי לא היה אולם. נקווה שהמציאות הנוכחית תסתיים במהרה. כולנו צריכים את זה".

עידן מימון - מצב לא נורמלי, בעיקר לנפש

 מאז שאני זוכר את עצמי תמיד הייתי בפעילות. מהיום שבו השתחררתי מהצבא נהגתי לשחק או לאמן, ואני לא זוכר את עצמי יושב בבית. לכן המצב הנוכחי שבו אין לי עבודה ואני יושב סגור בביתי הוא לא רגיל או פשוט מבחינתי. זה מצב לא נורמלי, בעיקר לנפש.
עידן מימוןעידן מימון
עידן מימון
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
מרוב שעמום יצאתי להתאמן לבד בחוץ, אחרי שהרגשתי שאני משתגע בבית. רוב הזמן הייתי עם הילדים, והנפש היתה זקוקה לריענון. כמה שהדבר קשה, אני צריך להתאים את עצמי. זה מצב שבו לא היינו מעולם ואנחנו מתמודדים עם סיטואציה לא ברורה, כשלכולנו לא ברור מתי כל זה יגיע לסיומו.  
ההרגשה שלי מוזרה מאוד, מכיוון שברור שמדובר בתקופה לא קצרה ואני לא יודע אם אשוב לאמן העונה, אבל צריך להתמודד עם זה ונמתין להתפתחויות.
ביום שישי שעבר קיבלנו את ההודעה על הפסקת ליגת הכדוריד. כולנו מבינים שמדובר במצב חירום ושאין ברירה, מכיוון שלא ניתן לקיים תחרויות ספורט, בטח כשלא מגיע קהל, מה שגורם למשחקים לאבד ערך ספורטיבי.  
ברגע שנודע לי על ביטול המשחק שהיה מיועד לנו, ושהליגה מופסקת, שלחתי הודעה לשחקנים וקבענו להישאר בקשר. אני שומר גם על קשר רצוף עם היו"ר שלנו דודי פלח. ליגת הכדוריד מופסקת עד ה־15 באפריל ואז נקבל עדכונים נוספים, כך שנכון לעכשיו לא קיימות תכניות עבודה, מכיוון שלא ניתן להעביר אימונים במצב כזה.
כולם חייבים לשמור על מרחק של שני מטרים זה מזה ואסור ליצור מגע, לכן לא ניתן לקיים אימונים קבוצתיים בכדוריד, שהוא ספורט עם מגע אינטנסיבי. מעבר לכך אולמות הספורט וחדרי הכושר בראשל"צ סגורים, כך שכל אחד יכול לשמור על כושר גופני רק באופן עצמאי. סגירת חדרי הכושר מהווה בעיה לא קטנה מבחינתנו, והדבר הטוב ביותר הוא לצאת החוצה ולרוץ כדי לבצע פעילות אירובית. אף אחד לא יודע בדיוק איך הדברים יתפתחו, ולכן אנחנו שומרים על ההנחיות, עושים מה שאפשר ונותנים לזמן לעשות את שלו.
הזרים שלנו טסו כבר לביתם, ושוהים עם בני משפחותיהם. גם איתם קבענו להיות בקשר. להערכתי הם יחזרו אם הליגה תשוב לפעילות בשלב מסוים, אבל אם יוחלט על סגר מלא במדינה, זה לא יוכל לקרות. בחודש הקרוב לא תתקיים ליגה וברור שאין מה להחזיק אותם פה. הכל תואם איתם ואנחנו מחכים להוראות שיינתנו בעוד חודש. עכשיו כולנו מחכים רק לשוב ולחזור לעשות את מה שאנחנו אוהבים כל כך - לאמן ולשחק כדוריד. 

עומרי גלזר - לא לאבד את זה

מאז שליגת העל הושבתה, ואימוני ס. נס ציונה הופסקו, אני משתדל לשמור לפחות על שגרת אימונים מסוימת מאחר שכולנו מקווים שנחזור לשחק העונה. בהיעדר אימונים קבוצתיים התמקדתי באימוני ריצה מחוץ לבית ובאימני פילאטיס ויוגה בביתי - מה שבעצם התאפשר לנוכח סגירת חדרי הכושר ויתר המגבלות. כשהודיעו לנו ביום שישי האחרון על הפסקת משחקי הליגה בדיוק סיימתי אימון עם הקבוצה, שבו התכוננו למשחק שאמור היה להתקיים נגד הפועל חדרה. הפעילות הוקפאה בינתיים לזמן בלתי ידוע ואולי נשוב להתאמן במגבלות מסוימות כפי שכמה קבוצות כבר החלו לעשות.
עומרי גלזרעומרי גלזר
עומרי גלזר
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
כולנו הכדורגלנים הם ספורטאים מקצועניים שמתפרנסים מהענף, וגם אם אין משחק באופק נכון לעכשיו - אנחנו מחויובים לתת מאה אחוז בכל אימון אישי. כמובן שזאת סיטואציה בעייתית שמעולם לא נתקלנו בה, אבל צריך להתמודד איתה. לא קל לנו, אבל אנחנו לא נחים בבית כל היום. שלחו לנו תכנית אימונים מסודרת של דברים שניתן לעשות בבית, ולא נדרשים לטובתם חדר כושר או ציוד מסוים. כמובן שזה לא אותו הדבר, אבל כל אחד מאיתנו צריך לשמור על מסגרת מסוימת ולא לאבד את זה לגמרי.  
המצב הנוכחי יצר חור ענק של זמן שאותו יש למלא, ומאחר שאני לא רגיל להיות בבית כל היום אני מנסה להשלים אותו בכל מיני דרכים. היתרון היחיד בתקופה הלא שגרתית הזאת הוא האפשרות לעשות דברים שלא עשיתי בתקופה רגילה. מלבד צפייה בטלוויזיה, משחקי מחשב וקריאת ספרים שעוזרים לי להעביר את הזמן, פתאום יצא לי גם לבשל... כמי שמתגורר עם הוריי ועם חברתי, פתאום נהפכתי לאיש שמבשל את הארוחות בבית.
כל המצב הזה לא קל, אבל לצערי הוא כזה בכל העולם. הבריאות שלנו, של עובדי המועדון ושל הקהל, חשובה יותר מהכל ועם כל הצער שבדבר נמשיך למלא אחר ההוראות.
מאחר שכדורגל הוא ספורט עם מגע האימונים שאותם ניתן לבצע בימים אלה כוללים בעיקר שמירה על כושר. אם הליגה תחודש, מצפים לנו משחקים חשובים במאבקי ההישרדות בליגת העל וכדי לעמוד בכך בהצלחה נהיה חייבים לשמור על מסגרת מסוימת. לא נוכל להפסיק לגמרי את הפעילות, רק שניאלץ לעשות זאת בלי כדור וללא מגע פיזי. זאת בעיה, אבל נצטרך לעמוד בהנחיות ונמתין להוראות, בתקווה שהשגרה תשוב בהקדם.

טיפאני מיצ'ל - לשמור על שפיות

כולנו חווים זמנים חדשים שאי אפשר לדעת מה יקרה בהם, ולא רק בישראל אלא בכל העולם. לכן טוב להישמר מהגרוע מכל, מהנגיף הזה שאף אחד לא מכיר עד הסוף את כל המאפיינים וההשפעות שלו. בסיטואציה שנוצרה, עם עצירה כל הליגות, עדיף לדאוג לבריאות של כל אחת מהשחקניות, כולל שלי כמובן. אנחנו משחקות בענף שבו כל הזמן מזיעים ונמצאים במגע - ולכן הכי טוב לשדר זהירות, וזה מה שאנחנו עושות.
טיפאני מיצ'לטיפאני מיצ'ל
טיפאני מיצ'ל
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
האם מה שקורה הוא סוג של היסטריה? אני באופן אישי לא נטרפת כמו רבים אחרים. חשוב לשמור על שפיות. אני צופה בטלוויזיה, שומעת חדשות ואולי העובדה שאף אחד שאני מכירה לא נדבק בנגיף עוזרת לי להישאר רגועה יותר. אם אפשר לקרוא לזה כך.
כספורטאית שכמעט כל יום מתאמנת, שכל כך רוצה לזכות בתארים ולרשום הישגים, המצב די מבאס. קשה לי באופן אישי עם העובדה שהעונה הסתיימה, ומבלי ששיחקנו בחצי גמר גביע המדינה ובחצי גמר הפלייאוף. יש לנו קבוצה תוססת, וחיכינו לרגעים האלה. אבל במצב הקיים - זה היה לא אחראי להמשיך. צריך להבין שכמו כולם גם לנו השחקניות לא קל. ורק כשנוכל - נחזור חזרה הביתה לארה"ב. המשפחה שלי חוששת - לא מהנגיף, אלא מחוסר הוודאות. היום אתה יכול לעשות כך, מחר אתה חייב להתנהג אחרת. וכשבני המשפחה שלי שם ואני פה - זה רק מוסיף לקושי. 
מבחינת הכדורסל, מצער שהליגה שלנו בוטלה. כואב לי על כולם, הצוות, ההנהלה, האוהדים והשחקניות. זכיתי בדאבל עם אליצור רמלה בעונה שעברה, ורצינו לעשות משהו מיוחד גם השנה.
רק בריאות לכולם. אתגעגע אליכם היכן שלא אהיה.

שירה ראשוני - להיות יצירתיים

נו, יצא למישהו מכם לשהות בבידוד? כי לי כבר יצא, ואני לא צוחקת. ומיד כשסיימתי אותו בתחילת השבוע - יצאתי לריצה, כדי לחוות שוב את מה שאני אוהבת. וואו, זה היה כל כך שונה מפעמים אחרות. ימים מוזרים עוברים על כולנו. מרגישים את זה באוויר, בכל מקום.
שירה ראשונישירה ראשוני
שירה ראשוני
(צילום: אבי מועלם, אורן אהרוני, אלכס קלומויסקי)
אז למה בעצם נאלצתי לשהות בבידוד? חזרתי עם נבחרת הג'ודו מצ'כיה, אחרי שעשינו עצירת ביניים בווינה, ואיך שנחתנו - התבשרנו שאנחנו חייבות לשהות בבית במשך שמונה ימים. וזה היה הרע במיעוטו, כי אז השמיים עוד היו פתוחים.
המצב הנוכחי הוא מוזר, אבל גם גורם לך להיות יצירתי. איך מתאמנים כשנמצאים בבידוד? בבית, מרחוק, באמצעות הנחיות של המאמן שלי שני הרשקו, שגם הוא צריך לאלתר. המזל שלי הוא שיש לי גינה קטנה והייתי יכולה לשבת קצת בחוץ, לראות אור יום. וכן, גם זה מזל.
האולימפיאדה כבר מעבר לפינה, אבל מנסים לא לחשוב מה יקרה אם היא תתבטל או תידחה. הרי כל יום אנחנו מתעוררים למשהו אחר. בינתיים הביאו לנו ציוד הביתה, שנוכל להתאמן במה שאפשר. זה אמנם שונה, אבל הכרחי. החוכמה היא לחשוב חיובי, לא לקחת ללב - ובעיקר לשמור על שגרה עד כמה שאפשר. חשוב לשמור על כושר ועל שגרת אימונים, גם אם היא לא הכי נוחה, כי אף אחד לא יכול לדעת מתי מצב החירום הזה יסתיים.
אני משתדלת שבהלת הקורונה תיפגע בי כמה שפחות. פאניקה? היסטריה? אני לא מאלה שנכנסים ללחץ. רואה את מה שקורה מסביבי, נשמעת להוראות וממשיכה להתאמן לבד.
ואגב, יש גם משהו טוב בחוסר הוודאות הזה: סוף סוף אני נמצאת זמן לא קצר בבית. הרי במהלך השנה אנחנו מסתובבים לא מעט בחו"ל, בתחרויות ובמחנות אימונים. בשבוע האחרון ישנתי במיטה שלי עם הכרית שלי, ולא בבית מלון באיזה מקום נידח באירופה. והאמת? היה כיף חיים. 
אז נתראה ביולי  באולימפיאדה? נשמע דימיוני כרגע, אבל הלוואי שנוכל להיות בטוקיו וממרחק הזמן לצחוק על כל מה שעברנו.