אולג בוטנקו - בזכות הרוח

כשחקן כדוריד בליגה היו לי הרבה משחקים טובים, אבל היה סוג של שגרה שהתמשכה שנים. לא זכיתי בתארים עם הפועל רחובות, אבל רגע השיא שלי כשחקן בינלאומי הגיע עם העלייה לאליפות אירופה עם נבחרת ישראל ב־2002 בשבדיה.
אולג בוטנקואולג בוטנקו
אולג בוטנקו
(צילום: עוז מועלם)
הייתי כבר שחקן ותיק אז, והרגשתי שזאת נקודת שיא. המאבק המכריע על העלייה היה נגד מקדוניה בשיטת משחק בית וחוץ. שלמה הופמן ושלי בר סלע היו המאמנים.
נתנו משחק ענק בבית מול הקהל שלנו. נלחמנו מהרגע הראשון ולא הרפינו גם כשהיינו ביתרון. הכל הלך לנו, ומדובר היה ביריבה חזקה. ניהלתי את המשחק מעמדת המרכז לצד דודי בלסר. הכתבנו קצב, עשינו הרבה סטופים בהגנה, והרצנו מתפרצות. שי יפה היה בטירוף באותו משחק וכבש שבעה שירים מהפינה. הקהל דחף אותנו וניצחנו בהפרש של עשרה שערים. זה היה הישג ענק.
בגומלין, במקדוניה, הקהל שלהם היה מאוד דומיננטי ולחץ אותנו. אבל שוב, ניהלנו טוב את המשחק ואת הקצב, כשאנחנו ממש נלחמים מלחמה על החיים. הרגשתי שאני שייך לחבורה של ווינרים מגובשים. תותחים מבחינת יכולת ואופי, בכל עמדה על המגרש. אנשים כמו ליאוניד דורושנקו, עידן מימון, דובי ישועה, גידי וייסמן, אבי רש, ארז פפו, רועי בן חיון, הראל מוריץ. האמת היא שבנבחרת הגענו לכל משימה, גם לפני זה. התעלינו על היכולת הרגילה שלנו מהליגה, ממש קפצנו מדרגה. תמיד היינו נחותים מבחינה פיזית מול היריבות הגדולות, והצלחנו להתמודד נגדן בשוויון כוחות בזכות הרוח שהיתה לנו.
באליפות עצמה לא הצלחנו לעבור את שלב הבתים המוקדם, אבל נתנו שני משחקים גדולים מאוד. היינו שווי כוחות לנבחרות כמו דנמרק, שהיתה אלופת עולם וסיימה שנייה את האליפות הזאת, וגם נגד רוסיה שסיימה רביעית והיתה מעצמה. לרוסים הפסדנו בהפרש של שער אחד ולדנים בשני שערים - ולא היינו רחוקים מהשגת ניצחונות בשני המשחקים האלה. חזרנו הביתה מאוכזבים, כי היינו כל כך קרובים לעשות הפתעות ברמה עולמית, אבל בראייה לאחור, כיום, אני מרגיש שאלו היו הישגים גדולים מאוד. ולא פחות חשוב, החברים האלה נשארו יקרים לי. לפני כמה שנים כשלדורשנקו היתה בעיה רפואית כולם התגייסו ישר לתמוך בו. נשארנו בקשר וזאת מתנה לכל החיים.

אורלי גרוסמן-כהן - מוצרט ב'דוד רזיאל'

4 ביולי 1994 היה יום מיוחד עבורי, ולא בגלל יום העצמאות של ארה"ב. בדיוק עברתי לגור עם בן זוגי דורון בדירה קטנה ברמת גן, אחרי עונה מתישה עם אליצור חולון שהסתיימה בזכייה בדאבל. אני ודורון נסענו לחופשה באוסטריה. אחרי יומיים, אני מקבלת טלפון הזוי משהו. מהעבר השני של הקו נמצא אבא שלי, שהיה גם הסוכן שלי. "יש לך הצעה מאליצור רמלה", הוא מעדכן ושואל במעין היסוס: "יש על מה לדבר?".
אורלי גרוסמן כהןאורלי גרוסמן כהן
אורלי גרוסמן כהן
(צילום: אבי מועלם)
ואני, שגדלתי בצפון תל אביב, נאמנה למותג של אליצור תל אביב (לימים חולון), עונה בלי לחשוב פעמיים: "עזוב אותי מרמלה עכשיו, אני בחופשה ונהנית". 
אבל דורון, חובב כדורסל ידוע, שאג ברקע: "יאללה רמלה! האוהדים שלהם מזכירים את האוהדים של בית"ר, יהיה שמח", הוא הבטיח, וממריה אלם הרחוקה באוסטריה, החל הרעיון הרמלאי לקרום עור וגידים.
השנה הראשונה היתה לא פשוטה. עליות, מורדות, קהל תובעני, ראש עירייה מעורב, ספונסר נדיר (ראובן גבריאלי) באותם זמנים בכדורסל הנשים, ולראשונה בקריירה סיימתי עונה ללא תואר.
קיץ - שוב נחה, שוב חושבת, שוב מתכננת. העונה השנייה שלי ברמלה בפתח, והפעם היא חייבת להסתיים אחרת.
זאת היתה עונה מלאת ריגושים ומתחים, ואז הגיע היום הגורלי, ה-8 באפריל 1996, ליתר דיוק, משחק מספר ארבע בסדרת גמר הפלייאוף נגד האקסית המיתולוגית שלי מחולון. ואני לא משנה כלום מההרגלים: מתעוררת מוקדם בבוקר, לוגמת קפה עלית, 08:00 בעבודה, פיזיותרפיה בקופ"ח מכבי. ב־10:00 בדיוק יוצאת להפסקה ונוגסת בפיתה עם קוביות שוקולד פרה בפנים. לא משנה כלום! זה יום של משחק אליפות. צהריים: ישנים, מתעוררים ב־14:00, קפה עלית עם עוגה של אמא. 
אורלי גרוסמן כהןאורלי גרוסמן כהן
אורלי גרוסמן כהן
(צילום: ישראל סימיונסקי, סטודיו סיני)
"יאללה דורוני, יוצאים לרמלה", אני מודיעה ומתקשה להסתיר את המתח. אותה בנדנה, אותה תלבושת, אותן גרביים, שלא יצוץ חס וחלילה עין הרע מאיפה שהוא, בכל זאת, רמלאית לא?
שעתיים לפני, אנחנו כבר מגיעים לאולם 'דוד רזיאל' ברמלה. טירוף, בחוץ ובפנים. 2,000 איש מתדפקים על שערי הכניסה, 2,000 נוספים כבר נמצאים באקסטזה בתוך האולם, עשן סמיך מסביב, והנה רמי (חלפון) המאמן, וניסים (רון) המנהל המקצועי, וגם אבי (גורן) האפסנאי האגדי כבר מוכן עם הציוד בחדר ההלבשה. ביציע, כמובן, האוהדים המסורים: משה, תורכו, אבו לבן. וואי, טירוף!
וזהו... ברגע אחד שקט. מקצוענות. כולם כאילו נעלמים לי מהעין, יש טבעת, מתחתיה רשת, והכדור הכתום הזה חייב לצלול פנימה. סוויש... זה הכל.
ריכוז: אני המנהיגה פה של הקבוצה, של הקהל, של הספסל, של חדר ההלבשה, זאת שמלהיבה את האוהדים ומרגיעה בשנייה שאחרי...
המשחק מתחיל, אני לא שומעת אף אחד מסביב, ממוקדת מטרה. לא קל מול סנדי בראון, אחת מהשחקניות הטובות ששיחקו פה מאז ומעולם. טלי קליין חברה־אחות שלי, אריאלה וולף, חוה בן זאב, מנחם וידהורן, חבר'ה שליוו אותי במשך 11 שנה... ואני הולכת לתת להם בראש! אני קולעת, שומרת, מילה ניקוליץ' (אז עוד נאדוביץ') מפציצה, נטאשה ספישובה (תקלעי עונשין סוף־סוף) מתאמצת, קופילוב נפצעת ונאנקת על הפרקט. אנחנו בורחות ל־18 הפרש, יאוו. רגע... הקהל משתגע. אחריות: אני לוקחת את הכריזה מהידיים של אבי חזקיה ומבקשת מכולם להירגע!
שריקת הסיום נשמעת כמו הסימפוניה הכי טובה שמוצרט חיבר בחייו... א ל י פ ו ת!!! אני כבר על הכתפיים!!! רגע, צריך ללחוץ יד למנחם, ולחוה... אבל איזה ללחוץ ואיזה נעליים, זה גדול ממני. 
החגיגה מתחילה על הפרקט, ועוברת ל'פוסידון' בראשל"צ שהזמין ראובן גבריאלי. חיים משה, חופני, נתנאל ז"ל, כולם מוקפצים למועדון באמצע הלילה, אליצור רמלה אלופה!!!
היום שאחרי: ראיונות ברדיו, בעיתונים, אפילו במדורת השבט של דן שילון בערוץ 2. עיר שלמה, שעולה לכותרות בדרך כלל בהקשרים שליליים או רק בזכות השוק המפורסם שלה, באופוריה. יש אליפות, יש היסטוריה. אני כבר מרגישה רמלאית. אסלית אפילו.
24 שנים אחרי, היום ההוא חרות אצלי עמוק בלב. התרפקתי עליו כשהבת שלי זכתה באליפות ישראל בהתעמלות, נזכרתי בו כשהבן שלי התקדם בנבחרת הקדטים. ובכלל, בכל הזדמנות חוזרת ועולה אצלי התמונה ההיא  מ־8 באפריל1996 - 4,000 אוהדים רמלאים עומדים על הרגליים (סליחה, באוויר) ושואגים בגרון ניחר: אור-לי גרוס-מן, אור-לי גרוס-מן!

יעקב בוזגלו - הילד (ה'ענק') מהקטמונים 

כילד שנולד וגדל בשכונת הקטמונים, והחל לשחק כדורגל במחלקת הנוער האדומה של הפועל ירושלים, החלום היה באופן טבעי להגיע ביום מן הימים גם לקבוצת הבוגרים של המועדון. ובזמנים ההם, אני מזכיר, הפועל ירושלים היתה קבוצה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי.
יעקב בוזגלויעקב בוזגלו
יעקב בוזגלו
(צילום: עוז מועלם)
אבל האמת היא שגם אני, הילד מהקטמונים, לא האמנתי שאת הופעת הבכורה שלי בבוגרים אערוך עוד לפני שמלאו לי 17.
וואי, והרגע הזה, המשחק הזה שנחרת אצלי יותר מכולם בזיכרון, מחזיר אותי במנהרת הזמן יותר מ־40 שנה לאחור. 46, ליתר דיוק.
זה היה בעונת 1974/75, כשהייתי עדיין שחקן נוער. באימון יום חמישי, יומיים לפני שהבוגרים נסעו למפגש נגד מכבי ת"א בבלומפילד, קיימנו בינינו משחק אימון. בהפועל ירושלים שיחקו אז שמות גדולים - בן רימוז', סינגל, עותמן, מהטבי, בנבנישתי, אזולאי ואני עשיתי מה שרציתי על המגרש. 
למחרת, בשישי, הבוגרים היו אמורים לצאת לבית מלון להתכונן לקראת המשחק. בסיום האימון ניגש המאמן אדמונד שמילוביץ' לנהג מונית בשם איציק ג'והן, לימים מפיק מיתולוגי בקול ישראל וברשות השידור, ואומר לו "תביא גם את הילד בוזגלו לבלומפילד בשבת". בעשר בבוקר, ג'והן אכן הגיע לאסוף אותי. הוא גם בישר לי שאני אמור לפתוח בהרכב. חשבתי שהוא מסתלבט, אמרתי לו "אתה מטורף", ושאלתי: "אם אני מיועד לשחק, אז איך זה שאני לא נמצא עכשיו עם השחקנים במלון?". ג'והן חייך וענה: "זאת הטקטיקה של אדמונד. הוא העדיף שתישן בבית, במיטה שלך". לפני הנסיעה למגרש אפילו הספקתי לאכול עם השחקנים ארוחת בוקר במלון. אני, הילד מהקטמונים, נמצא על האוטובוס עם כל הכוכבים הנוצצים ומדמיין את בלומפילד, היכל הכדורגל שלנו, מפוצץ ב־22 אלף צופים.
בחדר ההלבשה שמילוביץ' מקריא את ההרכב, ואז מצביע עלי. "אתה שומר על מיקו בלו", הוא מודיע. לא ידעתי אם הוא רציני או צוחק. רעדתי כולי. נער שמגשים חלום בגיל 16 וחצי. 
מכבי פתחו עלינו בבליץ, ורק בנס לא ספגנו כמה חתיכות. אני מקבל את הכדור הראשון לרגל, עובר בסלאלום שלושה-ארבעה שחקנים ומוכשל על סף רחבת ה־16. איציק מרילי, אח של ציון, שולח כדור באמנות לחיבורים, ואז מגיע הרגע הבלתי נשכח של הילד מהקטמונים. בן רימוז' דוהר לאורך מגרש שלם, מפיל בדרך את השחקנים הצהובים כמו חללים ובועט טיל שנהדף בחזה של לופא קדוש ז"ל, שוער מכבי בימים ההם. הכדור ניתז אלי בחזרה, ומ־18 מטר שחררתי בעיטה שטסה לקורה העליונה ופנימה. שער ראשון שלי בהופעה ראשונה בבוגרים, מי צריך יותר מזה? 
בסיום מגיעים שכנים אל הבית של ההורים שלי ואומרים לאמא שלי "הבן שלך נתן גול". היא עונה "אז מה, הוא רגיל". את הדרך חזרה לבית בקטמונים כבר עשיתי על כתפי האוהדים. זה היה מטורף. רגע מכונן שליווה אותי אחר כך לאורך כל הקריירה. ביום ראשון, ב'ידיעות אחרונות', הכותרת היתה "להיט חדש, בוזגלו".
בוזגלובוזגלו
בוזגלו
(רפרודוקציה: אבי מועלם)
לפני סיום, אני חייב להזכיר עוד הופעה בלתי נשכחת מבחינתי, כששיחקתי בהפועל לוד, ב־1984. בדרך לזכייה ההיסטורית שלנו בגביע המדינה, פגשנו בחצי הגמר את מכבי ת"א (שוב היא), ואת מה שעשיתי להם על כר הדשא נראה לי שיש מי שלא שכחו עד היום. ניצחנו 1:2. הוכשלתי ברחבה בדרך לשער הראשון ואח"כ כבשתי את שער הניצחון. גם היום, 36 שנה אחרי, אלי דריקס עדיין מתווכח איתי וטוען שהוא לא נגע בי. אבל מה אכפת לי, הגביע שלנו!

טוני יאנגר - לנצח את הרגשות

ככדורסלן היו לי לאורך השנים הרבה משחקים טובים, שתרמתי בהם הרבה לקבוצה שלי, קלעתי במספרים גבוהים והשגנו ניצחונות גדולים. אבל יש שני רגעים גדולים במיוחד שעיצבו אותי כשחקן וכאדם.
טוני יאנגרטוני יאנגר
טוני יאנגר
(צילום: זהר שחר)
הזיכרון הכי חזק מבחינתי הוא ממשחק שבו הרגשות הציפו אותי ולא באמת יכולתי להתבטא. וזה היה חזק, חזק מדי. הרגע הזה הגיע בשנה הראשונה שלי בישראל, 2003, אחרי שעליתי מאמריקה. דארט בויד מאליצור אשקלון, שהיה כמו אח גדול בשבילי כאן והראה לי את הדרך, נהרג בתאונת דרכים. שיחקתי אז בקריית ביאליק והמשחק הבא שלנו אחרי התאונה היה נגד אשקלון בפלייאוף. הבנתי שהכדורסל לקח אותי כל כך רחוק מהבית על פני כדור הארץ כדי לחוות את זה.
מבחינת משחק גדול ובלתי נשכח, זה היה המשחק הראשון שלי בליגת העל בעונת 2004/05. הגעתי למכבי ראשון בפברואר באותה עונה לקראת הפלייאוף. זאת היתה קבוצה נפלאה, מעוררת יראה, שאימן גיא גודס. המשחק השני שלי היה בבית נגד הפועל ירושלים. עכשיו, הפעם הראשונה שבה הגעתי לעיר היתה בשעת ערב והיה חשוך. לא קלטתי איפה אני נמצא ולא התמצאתי. לא היה ווייז אז וגם אם היה, זה בטח לא היה עוזר לי כי לא ידעתי עברית... והייתי צריך להגיע ל'גן נחום'. אני מוצא את עצמי חוצה את כל העיר, ומסתבך ומסתבך בדרך, בשעה עמוסת תנועה. הזמן חולף ואני מאחר יותר ויותר. הייתי רק בן 24 ונלחצתי. איחרתי להכנה למשחק והגעתי כ־40 דקות לפני הפתיחה, שעה וחצי אחרי כולם, מזיע ועצבני. אמרו לי שזה איחור גדול ולא ידעתי מה לענות. רק הגעתי לקבוצה, והדבר האחרון שאתה רוצה הוא להיות בסיטואציה כזאת.
זאת היתה ירושלים של שרון דרוקר, עם דורון שפר על המגרש. קבוצה מדהימה. ואז הכל התהפך לטובה: נכנסתי מצוין למשחק, הייתי חד וממוקד והכדורים נכנסו. האווירה היתה מצוינת, והשגנו ניצחון ענק, כשאני קולע 17 נקודות. הקהל שלנו היה בטירוף. הרגשתי הקלה ענקית. לפני המשחק הייתי מפוחד כל כך, ובמגרש הייתי מצוין. אחרי המשחק התנצלתי בפני כולם, ובהמשך הגענו לפיינל פור. אגב, עד היום אני גר באיזור, כך שיש לי תזכורת יומית לערב המדהים הזה.

יוליה גלושקו - ניחוחות מ'התפוח הגדול'

קיץ 2013 היה עבורי ציון דרך משמעותי בקריירה. התברגתי לראשונה במאייה המובילה בדירוג ה־WTA, כשאפשר לספור על כף יד אחת את השחקנים כאן שעשו זאת קודם לכן.
יוליה גלושקויוליה גלושקו
יוליה גלושקו
(צילום פרטי)
קשה לתאר את ההרגשה של אפילו להיות מדורגת בין מאה השחקניות הטובות בעולם. זאת תחושה עילאית, מיוחדת, הגשמת חלום. רק אחוז אחד מאלה שמתחילים לשחק טניס מגיעים למעמד הזה. הדרך לשם נסללה בזכות ההצלחה שלי בפלשינג מדו, אליפות ארה"ב הפתוחה, ואני לא צריכה להזכיר עד כמה התחרות הזאת נחשבת ליוקרתית בטניס העולמי.
הגעתי לניו יורק אחרי שבועות טובים בסבב, ולהגרלה הראשית נכנסתי אחרי שעברתי שלושה סיבובי מוקדמות. בסיבוב הראשון הוגרלתי לשחק נגד נדיה פטרובה, אז שחקנית טופ 20, שבשיאה דורגה במקום השלישי בעולם. לא רבים נתנו לי סיכוי לנצח אותה, אבל על המגרש ב'תפוח הגדול' הדהמתי את כולם - והשגתי ניצחון ראשון בגרנד סלאם. אני זוכרת שלפני המשחק פגשתי את שחר פאר בקפיטריה, והיא נתנה לי טיפים שבדיעבד עזרו לי לנצח.
בסיבוב השני עברתי את סשיה ויקרי האמריקנית, ובשלישי הייתי במרחק נקודה אחת מניצחון על דניאלה האנטוחובה ומעלייה סנסציונית לשלב שמינית הגמר.
יוליה גלושקויוליה גלושקו
יוליה גלושקו
(צילום: Julio Cortez, AP)
זה היה טורניר מרגש מבחינתי. ובכלל, במגרשים בניו יורק הכי אהבתי לשחק. האווירה שם היתה מיוחדת מאוד, עם כל הקהל הססגוני מסביב.
ואגב, ההמולה שהיתה סביבי בזמנו אחרי שסיימתי את הטורניר וחזרתי לארץ, הרגישה לי קצת מוגזמת. אוברייטד. בכל זאת, רק סיבוב שלישי ובאו לקבל את פניי בנמל התעופה מלא אנשי תקשורת.  
היום, במרחק הזמן, ברור לי שזה הישג יוצא דופן לטניסאי ישראלי, אבל אז לא נהניתי מספיק ממה שעשיתי, כי תמיד היו דיבורים סביבי ואמירות כמו "היא כל כך כישרונית, היא כל כך טובה, אז למה היא לא מצליחה להתקדם יותר בדירוג העולמי?". זה לא נתן לי את החופש ואת הפנאי ליהנות.