טוני יאנגר עשה כבר סיבוב בכל הארץ. אחרי שלבש את הגופיות של 11 קבוצות לאורך 17 השנים שלו בישראל, הפורוורד בן ה־39 נחת בקיץ האחרון בתחנה חדשה: הפועל חבל מודיעין, בעונתה הראשונה אי פעם בליגה הלאומית. ועכשיו יש לו אתגר חדש.

טוני יאנגרטוני יאנגר
טוני יאנגר
(צילום: אבי מועלם)

לא מתייחס לגיל

"הם פנו אלי, אמרו שהם רוצים שחקן מנוסה וכמו שאומרים - 'התגייסתי למשימה'", צוחק יאנגר.
נראה שב'חבל' חיפשו 'מבוגר אחראי'.
"כן, זה גם מה שהם אמרו לי. לפעמים הכדורסל לא משנה את מי שאתה בחיים האמיתיים. האחריות מגיעה מהאישיות שלך ומאיזה שחקן אתה על המגרש. לי יש כבוד גדול למשחק, והכדורסל נהפך לחלק חשוב מחיי - לכן אני חושב שתמיד הייתי דמות כזאת שיכולה לאסוף שחקנים סביבה".
יאנגר (1.98 מ') הוא אחד השחקנים המבוגרים בליגה, וברזומה שלו אפשר למצוא עונות נהדרות בליגת העל, כולל זכייה באליפות היסטורית עם מכבי ראשל"צ ב־2016. בשנים האחרונות הסתובב בעיקר בלאומית, אבל נותר כמובן שחקן מוביל ומשפיע. בעונת 2017/18 עלה עם הפועל באר שבע לליגת העל.
"הגיל הוא לא אישיו מבחינתי", אומר יאנגר. "הוכחתי לעצמי שאפילו בגיל 38 אני יכול לזכות באליפות, כמו שעשיתי עם באר שבע. אני יודע איך הדברים עובדים בעולם הכדורסל. לא הרבה אנשים יכולים להבין את האהבה שיש לי למשחק הזה, אולי חוץ משחקנים בגילי".
מה זה אומר בדיוק?
"אני לא בליגת העל בגלל הגיל. זה ברור לי. מאמנים או ראשי קבוצות מחפשים שחקנים צעירים, וחושבים שאולי אנחנו המבוגרים יותר בעלי 'נכות' מסוימת. הם לא יודעים כמה עבודה אנחנו משקיעים וכמה אנחנו בתוך זה. הם כנראה סבורים, לפחות מזווית הראייה שלהם, שליגת העל גדולה עלי. אגב, משחקנים שם אני שומע אחרת. הם שואלים: 'איך אתה לא פה?'.
ברור שאתה מנוסה מאוד, אבל השאלה היא אם גם מבחינת כושר משחק אתה יכול לשחק שם?
"אני מסוגל. אולי לא 30 דקות לערב, אבל בטח שאהיה משפיע. לדעתי ב־30 דקות שאשחק הקבוצה שלי תנצח, אם אתה מבין למה אני מתכוון".
המנהל המקצועי של חבל מודיעין, יוסי מזרחי, חיפש הקיץ שחקנים בפינצטה לקבוצה. בכל זאת, לא פשוט לתקוע יתד בליגה הלאומית הכל כך צמודה. מהרגע הראשון הוא רצה את יאנגר. "גם אני רציתי להגיע לקבוצה מסודרת שחושבת על העתיד שלה", מסביר הפורוורד. "השם שלי, האופי שלי - אלה תמיד היו דברים שהייתי גאה בהם. המוניטין שלי חשוב, אבל אני תמיד מנסה להשרות מעצמי על הקבוצה. רוצה שבתקופה שלי במועדון - גם הם יעשו צעד קדימה".
מה לגבי מטרות ספציפיות?
"המטרה שלי בכל קבוצה, בכל שנה, היה תמיד להגיע לפיינל-פור או קודם לפלייאוף. ואז שהרכב ייסע כבר במסלול שלו".

תלמיד של המשחק

אתה משתף פעולה בחבל מודיעין עם שחקנים שהם בני חצי מהגיל שלך. קשה לך עם זה?
"זה קשה, ולא רק לי אלא גם להם. בעיקר בקרבה בינינו. כעיקרון, הם רוצים להגיע רחוק, להתקדם מהר ולטרוף את העולם, ואני נע בקצב שלי. אני מנסה תמיד לצמצם את הפער הזה ולהתקרב אליהם. לתת להם את הבמה, כדי שהם ישיגו יותר כשחקנים".
כמי שהופיע רק לפני שלוש שנים בגמר הפיינל-פור, לא קשה לך לשחק כעת לעיני 200 צופים?
"ממש לא, כי המהות של הכדורסל היא לשחק כדי ליהנות ובכל במה. גדלתי בניו יורק, ראיתי הכל, לחיוב ולשלילה. כך כשזה מגיע למספר האוהדים, זה לא קריטי כי אני כל כך אוהב את המשחק עצמו ואשחק באותה התלהבות גם מול צופה אחד".
המשפחה לא רוצה שתתלה כבר את הנעליים?
"רק אני יכול להגיד לעצמי אם ומתי לתלות את הנעליים. אם אני מסתכל על כמה זמן השקעתי בכדורסל, זה כמעט כל החיים שלי - והמשפחה שלי לא רק רואה את זה, אלא מרגישה את זה. הם דוחפים אותי להיות מצוין, למקסם את הכישרון שלי. בבית מרגישים את האמביציה שלי ואני גאה שיש לי את שני ילדיי, רוי ולני. אדחוף אותם גם כן להיות הכי טובים שהם יכולים".
אז אתה לא חושב קצת על היום שאחרי הכדורסל?
"אני לא חושב שיש דבר כזה. אמשיך לשחק גם במחשבות שלי, אצפה במשחקים כל הזמן, אלמד מהם. אני עדיין קורא לעצמי תלמיד של המשחק. הכדורסל לא הולך לשום מקום. אני מאמן עכשיו, עובד עם ילדים. כדורסל הופך אותי לאדם טוב יותר".
יאנגר נחשב בעיני רוב חובבי הכדורסל ליותר ישראלי מישראלי. בתחילת העשור הוא עבר גיור, ובשנים האחרונות גר עם אשתו שני ועם שני ילדיו בראשון לציון. "עוד לפני הגיור הרגשתי ישראלי, אבל רציתי לבנות כאן בית יהודי, כי אני מעריך מאוד הרבה מאוד מהמסורת היהודית - והיה לי חשוב להכניס אותה גם לבית שלי", הסביר בזמנו.
"לא אגיד שאני מרגיש יותר ישראלי ממך או משני אשתי, אבל בטח יותר מוטמע בתרבות הזאת מהימים הראשונים שלי בארץ", הוסיף השבוע. "אני יכול להגיד לך שלאורך השנים לקחתי כמה שחקנים זרים תחת כנפיי. אמרתי להם לצאת החוצה ולרכוש חברים, כי ישראל היא מקום מיוחד. יש פה המון אהבה".
וגם המון קשיים.
"הקושי הוא בכך שאנחנו מוקפים במדינות, שאיך אקרא לזה, לא רוצות בטובתנו. ואם זה הדבר הקשה, אז טוב שהאנשים בישראל לא חושבים על כך כל הזמן והחיים ממשיכים. דבר מקסים נוסף הוא העובדה שאשתי, הילדים וההורים של אשתי מאוד קרובים אלה לאלה. בארה"ב בני המשפחה שלך יכולים לחיות במדינה אחרת".
ואם כבר משפחה, איך ההורים שלך מקבלים את העובדה שאתה חי בישראל כל כך הרבה שנים?
"תמיד הייתי סוג של נווד. אמא שלי עבדה ב'אמריקן איירליינס' והיתה בדרכים כל הזמן. גם אבא שלי כזה. הם תמיד ידעו שיש לי אופי של שורד, שמו אותי במקומות שונים, או שאני עצמי שמתי את עצמי, ותמיד הסתדרתי. הם האמינו בי מהרגע הראשון שבו הגעתי לישראל, והבינו מהר מאוד שזה המקום שלי ובו אני רוצה להיות".
תרצה שאחד הבנים שלך יהיה שחקן כדורסל?
"שחקן כדורסל צריך להיות מי שאוהב כדורסל, ואת זה נצטרך לראות. ארצה שהוא יעסוק בספורט וייקח משם דברים שיעזרו לו בחיים: כבוד לזולת, לקיחת אחריות, מוטיבציה. אלו תכונות שאתה יכול להיעזר בהן בכל יום נתון, וזה לא משנה אם אתה שחקן או לא. ארצה שהילדים שלי יעסקו במה שהם עצמם יבחרו: ארכיטקטורה, רפואה, וכל מה שיעשה להם טוב".