אמל יאסין (64) לא התכוונה להפוך לאשת עסקים. כשהחלה לאפות ללא גלוטן היא לא חשבה על העצמת נשים או על עצמאות כלכלית. היא רק רצתה לייצר לעצמה את הפיתות ואת המאפים שאהבה לאחר שנודע לה שהיא חולת צליאק.
ואולם הדברים התגלגלו אחרת, והיום היא מכינה סמבוסק מקמח טפיוקה, אורז וסויה, בקלאווה מסולת ללא גלוטן וכנאפה מקמח אורז ותירס.
"לא האמנתי שאפתח את המאפייה הראשונה ללא גלוטן במגזר", היא אומרת. "במשך שנים הרגשתי רע. הרופאים לא הבינו מה הבעיה והמצב הידרדר. כל עצם בגוף כאבה. הייתה לי אנמיה חריפה ולא הייתי מסוגלת לאכול כלום. נהרסתי מהמחלה הזאת. זה סיוט שרק מי שסבל ממנו יכול להבין. היום שבו אובחנתי היה יום קשה, אבל סוף־וף ידעו מה הבעיה".
פיתות בטעם פלסטיק
24 שנים חלפו מאז, והיא עדיין זוכרת איך נדהמה כשהרופא בישר לה את תוצאות הבדיקה והגזירה: "מהיום את לא נוגעת במוצרי חיטה".
"הייתי בת 40", היא אומרת. "באותו יום חגגנו יום הולדת לבן שלנו, ובעלי שאל אם אסור לי לאכול מהעוגה. הרופא שאל כמה ילדים יש לנו וכשאמרנו לו שמונה הוא כעס עליי, 'ואת רוצה לטעום משהו בכל יום הולדת? אסור. בכלל'.
"באותו יום הפסקתי הכל. הרופא נתן לנו כתובות של מקומות שמכרו מוצרים ללא גלוטן. לפני 24 שנים לא רבים ידעו מה זה צליאק, אפילו רופא המשפחה שלי הסתכל על תוצאות הבדיקות שלי ואמר, 'עזבי, שטויות'. במגזר הערבי לא שמעו בכלל על אפייה ללא גלוטן, ובמגזר היהודי הייתה רק מאפייה אחת בארץ שמכרה מוצרים קפואים.
"הקרוב ביותר אלינו היה בגן שמואל, ומהמרפאה נסענו ישר לשם. בעלי העמיס מוצרים על העגלה והניח אותם זה על זה, ואני הלכתי לידו ובכיתי".
למה?
"כי כבר הבנתי שאין לאוכל הזה לא טעם ולא ריח, ואנחנו במשפחה רגילים לאוכל הכי טוב שיש. אמא שלי בישלה אוכל מיוחד וטעים כל כך, וכולנו התרגלנו לאכול ככה.
"פתאום קלטתי שכל החיים אצטרך לאכול פיתות בטעם פלסטיק. הייתי עקרת בית, והילדים, הבית והמטבח היו מרכז החיים שלי.
"פתאום אסור לי לאכול סמבוסק, עוגיות, פסטה. אסור לאכול ממתקים שרגילים לאכול אצלנו במגזר, בעיקר ברמדאן, במשך חודש שלם אחרי הארוחה: בקלאווה נוטפת סירופ, כנאפה חמה, אטייף מתוק, עוואמה, בסבוסה.
"זה האוכל שלנו, אנחנו לא חיים בלי זה. היום אני מכינה את כל אלה בלי גלוטן, אבל אז פשוט לא היה לי מה לאכול. הייתי רעבה. בכיתי כל הזמן, כמו ילדה קטנה. בעלי חרש את הארץ בחיפושים אחרי מאפיות שיש להן מאפים כאלה, טריים וטעימים, אבל לא מצאנו. החיים חייבו אותי להתחיל לאפות, ובסופו של דבר גם למכור".
איך מתחילים?
"כולם לחצו אותי ולי לא היה בכלל זמן לחשוב על עסקים. מה, שאני אמכור פיתות? הדברים קרו באופן טבעי ובלי לתכנן. לא חיפשתי כסף, אפילו לא חשבתי למכור. רק ניסיתי מתכון אחר בכל פעם. בסך הכל רציתי להכין בשבילי פיתה טובה מהדגנים שמותר לי לאכול.
"ניסיתי להשתמש בקמחים שונים באפייה, ועד שהצלחתי חלפו בדיוק 13 שנים. יש לנו חבר שחי בארצות הברית וכשהיה מגיע לביקורים בארץ נהג להביא לי קמח משם. היום כבר יש הכל בארץ, אבל אז היו מעט סוגי קמח.
"החבר שלנו הביא חומרים טובים ויקרים, אבל לא היססתי לזרוק את המאפים כשלא יצאו טובים מספיק לטעמי. הכי חשוב היה לי לאפות פיתות, כי הפיתה היא הבסיס לאוכל. בכל פעם אפיתי מחצי ק"ג קמח בתנור הביתי שלי, והכל נזרק לפח.
"לאט־לאט התחלתי להסתדר. השתמשתי בתערובות של דגנים ־ אורז, תירס, תפוחי אדמה, טפיוקה. גם כשהאפייה הצליחה, משך הזמן היה לא הגיוני. למשל, לקח לי יום שלם לאפות 20 פיתות.
"לשם השוואה, כדי לאפות 20 פיתות רגילות צריך שעה מקסימום. זה בצק שקשה לעבוד איתו. קשה לרדד, קשה ללוש, ולהבדיל מפיתות רגילות, צריך להוסיף רק טיפת מים בכל פעם ולא יותר. היום אני מכינה 1,000 פיתות ביום וגאה במה שקרה לי ובמה שעשיתי מזה".
קפואים אאוט
את רעיון המכירה העלתה לראשונה אחת מבנותיה. "הבת ראתה מה עשיתי ואיך אחרי 13 שנים של ניסיונות כושלים יש לנו פיתות יפות וריחניות. היא שאלה למה לא נצלם ונעלה לפייסבוק, ואני שאלתי בשביל מה, כדי שיכאב הלב למי שלא יודע לאפות?
"היא צילמה והעלתה לפייסבוק ופתאום חזרה אליי, המומה, ואמרה, 'בואי תראי כמה אנשים מבקשים את זה'. אמרתי לה שהיא פרסמה על דעת עצמה ועכשיו היא תצטרך להסתדר עם זה, כי לי יש שמונה ילדים ו־15 נכדים ואין לי זמן לדברים כאלה.📷
"במשך שנתיים חילקתי פיתות במתנה לכל מי שביקש. מי שהתקשר אליי קיבל פיתות ללא תשלום כי הבנתי את המצוקה. אני מזדהה עם כל אדם שיש לו צליאק ורוצה לעזור. בכמה דמעות של הורים נתקלתי, וכמה בכיתי איתם.
"אני מבינה למה ילדים לא רוצים לאכול את המוצרים הקפואים. כשאנשים התקשרו שוב ואמרו שהם רוצים לקנות התחלתי לגבות מחירים רק על הקמח.
"אלה קמחים שמערבבים לי במיוחד, לפי הטעם שלי ובעקבות כל הניסיונות. לא הכנסתי בחישוב את החשמל ולא את שעות העבודה וכל השאר".
לפני שנה וחצי פתחו אמל ובעלה מאפייה צנועה מתחת לביתם, במועצה המקומית זמר, ובה מטבח ומקום למכירה: "אמל ללא גלוטן".
המקום גדל במהירות, והיום יש בו שלושה מטבחים, חדר אפייה, חדר שמשמש להכנות, מחסן קמחים גדול ומקום אירוח, כי כמו שאומרת בעלת הבית, "אנשים מגיעים אלינו גם מאילת, ויש אפילו ישראלים מקפריסין ומגיעים פעם בחודש. מגיעים לא רק צליאקים אלא גם כאלה שעוברים גמילה מגלוטן".
היום היא אופה פיתות זעתר, פיצות, סמבוסק במילויים שונים, ממתקים ועוגיות תמרים, חלבה ושומשום. יש גם רביולי וקובה ואפילו קרעפלאך.
"המאפייה שלנו היא הרבה יותר מעסק. מה שמחזיק אותנו היא השמחה שאנחנו רואים אצל אנשים שחיפשו פתרון לבעיה שלהם ופתאום מצאו אותו".
