משפחת לוי / ירושלים
כתבת mynet נופר רומי //
רחל לוי (73), טבחית במסעדת 'המוציא'
אבי לוי (42), שף ובעל מסעדה
אילנית לוי (42), אחראית משרד במסעדה
אדיר (15.5), תלמיד בתיכון הניסויי
אורי (7), תלמיד ב'אפרתה'
עילאי (5), בגן חובה
אלה (3), בגן טרום חובה
"כל השנים הייתי מובטל ולא היתה לי עבודה ופרנסה. ופתאום אחרי שזכיתי במאסטר שף ופתחתי את מסעדת 'המוציא' אני מוצא את כל המשפחה שלי עובדת סביב העסק", אומר אבי לוי בחיוך גדול.
"אמא שלי היקרה היא הנשמה של המסעדה. היא מבשלת בכל יום מנה שלה שמשתנה ומכינה את כל הקינוחים. אחותי אסנת (50) היא יזמית עסקית ועוסקת בסדנאות שאני מעביר.
אחי הקטן עידן (36) הוא הקניין של המסעדה. אח נוסף, רמי (49), עובד איתי בפס. אשתי אילנית מנהלת את הבק־אופיס. ואפילו הבן הגדול שלי מגיע בחופשות ועוזר. המציאות שפעם הכרתי השתנתה. החיים שלי ושל המשפחה שלי התהפכו מאז שזכיתי בתוכנית - ואני אסיר תודה על כך".
התחרות שלנו. "התמיכה של המשפחה והאמונה בי מתחילה עוד בשלב שבו התחריתי במאסטר שף. בכל שלב בתוכנית, מהאודישנים ועד הגמר, המשפחה שלי, ההורים, אשתי ואדיר הבכור שלי היו לי כתף תומכת.
"עד כמה שהאמנתי בעצמי, הם האמינו יותר והאמונה שלהם בי חיזקה אותי ונתנה לי את החותמת לכך שהדרך שלי היא הנכונה. את כל ההצלחה שלי אני זוקף לזכות המשפחה שלי והאמונה שלהם בי".
ההתחלה שלנו. "גדלתי בשכונת בית אלישבע בקטמון הישנה ואת אילנית הכרתי כבר בגיל 12. היא היתה שכנה שלי. הייתי רואה אותה בשכונה, ובשלב מסוים אפילו ניסיתי להתחיל איתה, אבל היא סירבה לי. אחר כך במשך שנים לא ראיתי אותה, למרות שהמשכנו להיות שכנים, עד שכשהיינו בני 24 פגשתי אותה בדיסקוטק ירושלמי.
"זיהיתי אותה מיד, אבל היא טענה שהיא לא מכירה אותי. אחרי אותו מפגש התחלתי לחזר אחריה ולמזלי היא בסוף נענתה לי".
המשפחה שלנו. "17 שנים עברו מאז אילנית ואני הפכנו לחברים ונולדו לנו ארבעה ילדים. הבכור הוא אדיר והוא היועץ האישי שלי, החבר שלי. הוא כל כך בוגר לגילו ויש לנו כל כך הרבה אהבות משותפות.
"אחריו יש לנו שלושה קטנים, והם מבחינתי באים ביחד. הם חבורה מצחיקה ומגובשת שמשחקת ביחד, גדלה ביחד ורבה יחד. הבית שלנו תמיד מלא באקשן ובצחוק, כמו הבית שבו אני גדלתי, וזה משהו שהיה מאוד חשוב לי, שגם המשפחה שאני מקים תהיה אוהבת ומגובשת כמו המשפחה שאליה נולדתי".
החוק שלנו. "חלק בלתי נפרד מההצלחה האישית והמקצועית שלי הוא התמיכה של המשפחה, האישה והילדים. קורה שיש שבוע שלם שבו אני לא רואה את הילדים שלי בגלל העבודה הקשה, אבל אני מאזן.
"איך שמסתיים יום העבודה בשישי, אני חוזר לבית, נועל את הטלפון במגירה ומבלה עם המשפחה. אני מאמין שלכל אדם מגיע יום בשבוע שבו הוא מתנתק לחלוטין מהעבודה ומתמסר לחלוטין למשפחה. זה שומר עליה.
"המשפחה שלי נותנת לי את השקט לנהל את העסק ונותנת לי תמיכה מלאה, וכשעובדים בתחום שלי אי אפשר להצליח בלי זה. הם מבינים את השעות ואת הימים הארוכים וחלק בלתי נפרד מההצלחה של עסק זה התמיכה שיש לו בבית".
המטבח שלנו. "אצלנו בבית אילנית היא זאת שנוהגת לבשל. כשאני במטבח אני אוהב להכין לילדים פסטה וחביתות. כשהם מגיעים למסעדה הם הכי אוהבים לאכול את קציצות הבשר, שנקראות 'קציצות אדיר' על שמו של בני הבכור".
ארוחות שישי שלנו. "זה מתחיל בשישי בצהריים. אנחנו לא אוכלים מנות עיקריות אלא רק סלטים מבושלים -מטבוחה חצילים וכו' - ופשטידות מרוקאיות.
"רק בערב אנחנו אוכלים ארוחה עיקרית. האמת שכל אחד ששומע את זה מתפלא. בערב זה נראה כמו ארוחה קלה וזרירזה כשרואים את מגוון הסלטים על השולחן, אבל החגיגה מתחילה מיד אחרי שאוכלים את הדגים ולאחר מכן עוד ארבע מנות עיקריות ותוספות ובסוף צלחת ענקית של פירות ודברים טובים עד שאף אחד לא יכול לקום.
"אז אנחנו יושבים כמעט שעתיים ומדברים על ענייני היום, אבל בעיקר מדברים על אוכל".
משפחת סולומון / תל אביב
כתבת mynet מירב שלמה־מלמד //
ישראל (51) איש הייטק
אורנה (51) גננת
בן סולומון (12 וחצי), תלמיד כיתה ז' בגימנסיה הרצליה
הסיפור שלנו. ספק אם אורנה וישראל סולומון דמיינו אי פעם שילכו על רצועה ברוחב 5-3 ס"מ בלבד שנמתחת בין עמודים או עצים, וגם ייהנו מזה. אבל זה מה שהם עושים יחד עם בנם המשותף, בן. למעשה, בן היה זה שסיפר להם על אנשי הסלאקליין שהולכים על חבלים, ושהוא גם בעניין. אפשר רק להניח את המבטים הנדהמים שהחליפו ביניהם, ואחר כך גם את החיוכים, ואז את ההסכמה והאישור.
ככה זה אולי בפרק ב'. ללכת על רצועות צרות של חבלים לא הופך להיות האתגר הכי קשה.
המשפחה שלנו. בן הוא בנם המשותף של ישראל ואורנה. לישראל יש שתי בנות (21, 23) שמתגוררות בארצות הברית. לאורנה יש בת (22). הם הכירו בשידוך. חברים משותפים חשבו שיכול להיות מעניין שייפגשו, ולא טעו.
התחביב שלנו. "כשבן היה בן שבע הוא ראה את בן הדוד שלו עושה סלאקליין והתלהב", מספר ישראל. "בן הדוד הוא מומחה והולך על רצועות החבלים בכל העולם. הוא מותח רצועות בין הרים, בניינים, מעל נהרות, אגמים, במדבר. אנחנו עוד לא הגענו לרמה שלו.
"אנחנו עושים את זה בפארקים בישראל, מוצאים שני עצים ומותחים חבל. בתל אביב אנחנו עושים את זה בגן העצמאות ליד הים. מאוד יפה שם. יש עצים טובים למתוח את החבלים, ויש כמובן את הבריזה של הים. אנחנו מתאמנים גם בפארק הירקון. השיא שלנו הוא הליכה של 20 מטר, שנמשכה כשתי דקות.
"התגובות נלהבות. כולם מתעניינים ושואלים אותנו למה אנחנו עושים את זה ואם זה קשה, וגם מבקשים לנסות".
בסופי השבוע, כשמזג האוויר לא מעיק מדי, רוכבים ישראל, אורנה ובן באופניים לפארק ונתלים בין שמיים וארץ על החבלים. "אחת לשלושה שבועות אנחנו נפגשים עם קבוצת הסלאקליין שלנו לאימון ארוך יותר. אנחנו לומדים הרבה מאוד במפגשים האלה.
"אנחנו לא מותחים את החבל בגבהים, מתייחסים לזה כאל סוג של התעמלות שעובדת על פיתוח היציבה. אם מותחים חבלים במקום מסוכן אז נקשרים כמו שצריך. אנחנו לא מסתכנים. עד מתי נמשיך? בן יחליט. כל עוד הוא בעניין - אנחנו הולכים אחריו".
משפחת אור / מודיעין
כתבת mynet רותי בוסידן //
מורן (37), מעצבת גרפית
טל (36), צלמת
מתן (5.5)
אלה, בת שנתיים ורבע
(תכף יצטרפו אליהם השלישי או השלישית)
טום החתול וג'רי החתולה
"אנחנו ביחד עשור, וזה מרגיש כאילו תמיד היינו יחד. אנחנו לא מצליחות להיזכר מה היה קודם", אומרת מורן. "הייתי במסיבה בירושלים וראיתי את טל, אבל היא לא הבחינה בי. כשיצאתי משם ביקשתי ממישהי שתכיר בינינו. התכתבנו במסנג'ר כמה שבועות עד שנפגשנו. דיברנו ארבע שעות בלי הפסקה, כאילו אנחנו מכירות משכבר הימים. מאז חלפו עשר שנים".
החתונה שלנו. "התחתנו בפאב בדרום תל אביב, במקום קטן ומהמם. הטקס היה דומה לחתונה סטנדרטית, אבל אנחנו כתבנו את הטקסט. הכתובה שהכנו מדברת על שוויון, ואת שבע הברכות הקריאו האנשים הקרובים אלינו. זאת היתה חתונה שמחה ומרגשת".
העסק שלנו. "הקמנו יחד עסק לצילום ועיצוב שנקרא 'סטודיו אורות'. הסטודיו עבר שינויים ומהפכות רבות, והיום, בנוסף להיותנו שכירות, אנחנו מנהלות אותו יחד בכיף ובאהבה".
הילדים שלנו. "שתי הלידות הסתיימו בניתוח חירום קיסרי. מתן נולד אחרי הזמן ואלה לפני הזמן, וככה הם בחיים - דומים ושונים מאוד. לקח לנו הרבה זמן להרות בפעם הראשונה, ובסוף הקסם קרה".
המשפחה שלנו. "בהתנהלות היומיומית אנחנו מרגישות כמו כל משפחה רגילה. היעדר השוויון בולט כשמגיעים לנושא ההכרה בנו כמשפחה. אין לנו אפשרות להתחתן בארץ וכדי שהילדים יהיו של שתינו אנחנו צריכות לאמץ, למרות שכל התהליך משותף.
"חוק הפונדקאות, שמפלה לרעה זוגות חד־מיניים, מדגיש את חוסר השוויון. אנחנו שווים לכל משפחה אחרת - בחיי היומיום, בגידול הילדים ובהתנהלות המשפחתית".
השגרה שלנו. "אין אצלנו חלוקת תפקידים. כל אחת עושה מה שהיא יכולה. שתינו מדיחות כלים, עושות כביסה, מנקות ומסדרות. אני מבשלת יותר וטל חותכת סלט. שתינו מבלות עם הילדים, קריאת סיפורים ומקלחות. גם הילדים שוויוניים איתנו. כשאחת מקבלת חיבוק גם השנייה זוכה".
הביחד שלנו. "אנחנו מדברים על הכל בגובה העיניים, לא צועקים ונהנים לעשות דברים ביחד בבית ובחוץ, כמו פיקניקים, טיולים, משחקי קופסה ומשחקי מים וחברה".
כדאי שתדעו. "אנחנו בעצם משפחת קופיפים שאוהבים לאכול פירות ביחד, בעיקר בננות. כל פעם יש לנו כינויים שונים. עכשיו אנחנו בתקופת ה'שולה, שולי, לולה, לולי, לוליון'".
ארוחת שישי. "אוכלים עם המשפחה המורחבת, עם חברים או רק ארבעתנו. בארוחה כל אחד מאחל לכולם ברכה לכבוד השבוע החדש, ולפעמים הסבב ממשיך וממשיך ולא נגמר עד סוף הארוחה".
בעוד עשר שנים. "בלי תכנונים. אנחנו זורמות ונעות עם החיים בעשייה, בשלווה ובכיף, אבל יכול מאוד להיות שבעוד עשור נגור מעבר לים או בצפון. לאן שהחיים יובילו שם נהיה. אין לנו פחד משינויים ואנחנו מברכות עליהם".
