רינת לוק־אלחייק, אמנית תושבת שוהם, יוצרת בחומרים ממוחזרים ויצירותיה מקשטות מרחבים ציבוריים שונים ברחבי הארץ. בנוסף, לוק־אלחייק מפעילה עסק חברתי שבמסגרתו אוכלוסיות מיוחדות עוזרות ליצור אמנות מחומרים ממוחזרים.
לוק־אלחייק, 46, נולדה וגדלה בבית שמש למשפחה בת שישה ילדים, שבה נלחמה לדבריה על תשומת לב ההורים. היא סבלה מעודף משקל, דימוי עצמי נמוך והפרעות קשב וריכוז בתקופה שבה עוד לא היו מאובחנות.
אט־אט היא הבינה שהיא יצירתית ושופעת רעיונות, ועם השנים הפכה לאמנית יוצרת, ממציאה, רעיונאית ויזמית, המכנה עצמה "אמנית שקשוקה שיוצרת עם מה שיש".
היא הקימה את העסק החברתי "ירוק בקבוק" לפיסול סביבתי בר קיימא שמבקש ליצור חוויות ייחודיות במרחבים הציבוריים תוך שימוש בפסולת שאינה מתכלה. כך היא הופכת את בתי הספר, השכונות, הכיכרות למקומות מלאי צבע.
לפני שנתיים יצרה את פסיפס פקקי הבירה הגדול בעולם ביפו ‑ "אנדרונטע". היא מבקשת דרכו לנפץ את מיתוס היופי המושלם של הנסיכה אנדרומדה ויצרה הומאג' לנטע ברזילאי מתוך רצון להציג מודל יופי חדש ועוצמתי, דמות אמיצה ויצירתית ולא קורבנית כמו זו באגדה היוונית.
על ילדותה, שהובילה אותה לדרך היצירה, היא מספרת: "הרגשתי שק החבטות בבית, קראו לי הכבשה השחורה, כסוג של בדיחה משפחתית, אבל בתוכי הרגשתי כאב".
גם בית הספר לא היה מקום קל עבורה. היא סבלה מדימוי עצמי נמוך ומבעיות חברתיות. "בבית הספר כילדה הרגשתי ניכור. היו לי בעיות קשב וריכוז בתקופה בה לא ידעו בכלל שזה קיים. התסכול שחשתי בזמן השיעורים, במבחנים, ואפילו בתקשורת הבין־אישית, חלחל לכל רובדי חיי. כשבגרתי, מצאתי מפלט בכישרון הציור שלי והפכתי במהרה לוועדת קישוט מהלכת. היה לי מעיל רחב עם המון כיסים מלאים במה שהייתי צריכה: זוג מספריים, סלוטייפ, נעצים, טושים. עיצבתי קירות, קישטתי מסדרונות, ובפעם הראשונה אף אחד לא עצר בעדי. ניתנה לי סמכות עליונה בהסכמת המנהלת. במקום החדש הזה שנוצר עבורי, פרחתי".
לוק־אלחייק מובילה פרויקטים רבים ליצירת חצרות צבעוניות בבתי ספר, והוציאה מדריך לתכנון וביצוע עבור צוותי חינוך ומנהלות.
"הסיפור שלי הוא סיפור של המוני ילדים, והמשימה שלי היא לרכך עבורם את המבנה של בית הספר, לעורר סקרנות ללמידה ולהרחיק פחד. אני פועלת לנפץ מחסומים וסטיגמות ולאפשר לכולם לחוש שווים, ראויים ויפים בבית הספר".
המיזם שלה "ירוק בקבוק" עושה שימוש חוזר במעל ל־200 אלף בקבוקי פלסטיק משומשים בכל שנה. מיליוני פקקי פלסטיק, צמיגים, פסולת תעשייתית, קלקר ועוד משמשים בתהליכי היצירה וכך לוק־אלחייק שותפה למאמץ להפחתת כמות הפסולת המוטמנת ובהפיכתה ליצירה על ידי שימוש חדש וחיובי.
היא גם מגדירה עצמה כמומחית ל"פלייסמייקינג", כלומר יצירת מקום.
"בעיניי פלייסמייקינג היא תורה שמבטאת בשורה של ממש עבור שטחים ציבוריים שאפשר באמצעים פשוטים, זולים ובזמן קצר, להפוך אותם למקום יפהפה וצבעוני שמזמן התרחשות ועניין, למקום שאוהבים".
היא, לדבריה, מחברת בין קהילה לסביבה, יוזמת ומלווה עשרות פרויקטים ייחודיים של פלייסמייקינג קהילתי בשטחים ציבוריים, בשכונות ומוסדות חינוך, כך שתלמידים ותושבים הופכים שותפים לשינוי.
העסק שלה מספק תעסוקה ותחושת ערך גם לבני נוער שלומדים בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". התלמידים גוזרים, חותכים והופכים כל בקבוק לסוג של פרח או עלה, ומשם הפרחים מועברים לחדרי הצבע שהקימה בשיתוף עם עמותת "בית אביבה", שם צובעים חברי הקהילה השיקומית את הפרחים במקצועיות, תוך שהם עוברים תהליך שיקומי של גמילה מסמים.
"בשבילי, חיבור עם אנשים מיוחדים שנסיבות החיים הציבו אותם בשולי החברה, הוא זכות עצומה ומעצימה. התגובות של השותפים שלי כשהם רואים את הפרחים שגזרו או צבעו בתחנת רכבת השלום או בכיכר העיר, הן מתנה גדולה עבורי. כשאתה מקים עסק חברתי שמחולל שינוי קטן בעולם, הסיפוק הוא בל יתואר".
